10.11.2017

וינרוט אכל את אילנה דיין בלי מלח

זו לא הפעם הראשונה שבה האיש הזה נותן קורס בתקשורת לעיתונאי ותיק. התוכנית אמש היתה אחת מתצוגות התכלית המרשימות ביותר שהזדמן לי לראות של עו"ד המגן על לקוחותיו.
מה שאנשים יזכרו מהתוכנית הזו הוא פשוט מאוד, ברור מאוד - וחיוני מאוד לקראת השימוע אצל היועמ"ש ולקראת הדיונים בביהמ"ש - 
א) מדובר היה בעניין שאפשר היה לסגור במו"מ עם החשבת הכללית (כלומר, לא עניין פלילי אמיתי אלא עניין של ויכוח מי היה צריך לשלם על מה) אבל שרה לא מוכנה לקבל את הרעיון שהיא היתה לא בסדר. 
ב) במהותו נתניהו הוא אדם ישר. 
את זה הוא עשה בעבודה עדינה, מדוייקת, תוך שהוא לוקח בחשבון שהוא לא שולט בעריכה אלא מישהו אחר. מהלך של גאונות. 
והדבר העצוב באמת? 
שכל מה שאנחנו יודעים על הפרשיות הללו מלמד אותנו ששתי הנקודות האלה אינן נוכונת. 
ההתנהלות של שרה נתניהו כלפי משאבי-המדינה היא התנהלות פלילית. אדם שנוהג בכספי הציבור כאילו הם שלו. 
במהותו, בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי. ופוליטיקאים, למרבה הצער, אינם אנשים ישרים. אפילו הטובים שבהם. 

התזמון של המהלך הזה - באותו זמן שבו מתקדמות החקירות של ראש הממשלה נתניהו (שנחקר אמש בפעם החמישית!) - נראה כעניין שאיננו מקרי. הוא חייב הרבה תכנון מראש של האנשים המנסים לחלץ את ראש הממשלה מהסתבכויותיו, שהעריכו בזמן הנכון את ההתפתחויות והקצב של החקירות. בשלב הזה ברור שההערכה שלי, כי יש סיכויים גבוהים לכך שההסתבכויות של נתניהו יביאו לכך שהוא לא יצליח לעבור את דצמבר 2017, היתה שגויה. ברור כעת שקצב העניינים בפרשיות הפליליות של נתניהו איננו ניתן לחיזוי בהסתמך על פרשיות פליליות של ראשי-ממשלה קודמים. 
האם נתניהו מצליח לשרוד הודות ליועצים חכמים יותר, התנהלות פוליטית חכמה יותר מצדו, מזל רב יותר, או שמא עובדות שהציבור איננו חשוף אליהן הן אלו שמסייעות בידו? 
ימים יגידו. 

12.10.2017

זמן של חשיבה מחדש?


בשני איזורים בעולם - בכורדיסטאן ובקטלוניה - ניצב העולם הנאור, המפותח, הדמוקרטי
בפני אתגר שכמותו לא חווה כבר שנים הרבה. 

מול עינינו שב ומתייצב עקרון ההגדרה העצמית - אותו עקרון שלכאורה שב לחיים של חסד בעקבות
התפוררות ברית המועצות, 
ושוב קיבל את אותו תוכן ישן נושן שבמקור נועד להפוך את 'המלחמה הגדולה ' למשהו שלא היה לשווא. 
למשהו שהתחבר ישירות אל עקרונות אביב העמים של 1848

אותו עקרון שוב מקבל את אותו נופך של ציניות של תקופת המלחמה הקרה, כשהגדרה עצמית של 
בני-הברית שלי היא דבר חשוב, אבל הגדרה עצמית של בני הברית שלך היא דיקטטורה נוראה. 

עקרונות דמוקרטיים משמשים את ממשלת ספרד כדי לדכא את זכותם של הקטלונים להגדרה עצמית. 
הכורדים המשוועים לעצמאות מוצאים עצמם צפויים להילחם על כך מול כל שכניהם - 
איראן, ממזרח ; עיראק מדרום; טורקיה מצפון; רק ממערב יהיה להם שקט (מסויים), הודות למצבה המפורר של סוריה. 

מי צפוי לבוא לעזרתם של העמים הנדכאים האלה? לא ארה"ב של טראמפ, הנערכת לה לקראת עוד קמפיין נורא 
(או נורא-הוד) בדרום מזרח אסיה. לא האיחוד המערבי השוקע לו אט אט תחת כובד המשקל של החלומות שנועדו להפכו
לעוד ארצות-הברית, אבל אירופאית באופיה. 
דווקא רוסיה, הדמוקרטיה האוטוריטרית (שיש הסבורים כי היא כבר דה-פקטו דיקטטורה מתונה של הקג"ב) צפויה להיות
המשענת של העמים המייחלים למימוש זכותם להגדרה עצמית בעיראק ובספרד. לרוסיה יש אינטרס מהותי להדגיש את 
קוי-הדמיון בין מאבקם של הכורדים ושל הקטלאנים לעצמאות, אל העימות המתנהל באוקראינה. היא הרי טוענת כבר
מספר שנים שמדובר במימוש הזכות להגדרה עצמית של הבדלנים האוקראינים (ושואפת להסוות את האינטרסים הרוסים
סביב הנכסים הצבאיים של רוסיה באיזור שביקש להיפרד מאוקראינה, נוכח התקרבותה של זו אל מערב אירופה). ואכן יש ראיות מצטברות לתמיכה שקטה של רוסיה במאבק הקטלאנים לעצמאות בד בבד להפיכתה של רוסיה למממנת העיקרית של הכורדים.

נוכח חזיון התעתועים הזה אנחנו צפויים לשוב ולראות את העולם מסתחרר אל מרחב שבו האמת והשקר קשורים זה בזה.
איש לא יוכל להאשים את מנהיגי כורדיסטאן או קטלוניה אם יבחרו להעזר בכל מי שיעמוד לצדם. בגידת העולם המפותח בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה תותיר אותם בודדים וחלשים. חולשתם תחייב אותם לפעול בדרך היחידה שנותרה לטובת
עמם. פעם נוספת ניווכח באוזלת-היד של הארגון הבינלאומי שהקימה האנושות בדיוק כדי להתמודד עם מצבים כאלה. 
אבל שרוסיה של פוטין תהיה אבירת החירויות של האנושות ? 

קשה לי להאמין שמישהו היה מסוגל לדמיין או לחזות משהו כזה. 



2.10.2017

טעות מצערת ? לא ולא. זוהי הדגמה של סדרי עדיפויות

בבוקר בהר הרצל בירושלים תואר על ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כ"טעות מצערת" עליה התנצל. 

התזמון צרם במיוחד בבואו פחות משבוע אחרי המאמץ הבוטה של רבים מדי מהממשלה הזו להרוויח הון פוליטי סביב החלטת נציג בית המשפט העליון להעדר מהטקס לציון 50 שנה לכיבושי/שחרורי מלחמת ששת-הימים. הם ידעו היטב והבינו היטב את מרחב שיקול הדעת שחייב את אותה ההעדרות כדי שיתאפשר לביהמ"ש העליון שלנו לשמש לנו, גם בעתיד, שכפ"צ סביב המעמד הבינלאומי הסבוך של השטחים הכבושים/המשוחררים האלה. ובכל זאת לא היססו לרגע להטיח האשמות-שווא ולמצות רווח פוליטי זול כשהם מבינים לגמרי את התוצאה המיידית - העמקת הקיטוב בין פלגים בעם שלנו לבין תפיסה ממלכתית של משפט ומדינה. 

והם? למה הם לא באו אל טקס זיכרון ממלכתי לחללי אחת המלחמות הקשות בתולדותינו? 
כי באותו זמן דנה הממשלה בחוק העוסק בהרחבת האפשרות למינויים פוליטיים. 



הם רוצים משילות בסגנון ארה"ב אבל מתעלמים מכך שהאיזונים הפוליטיים בארה"ב נותנים כוח רב יותר לרשות המחוקקת ולרשות השופטת מכפי שיש להם כיום בישראל. 

כל אחת משלוש הנקודות האלה - 
  • התעלמות בוטה מהעדר קונצנזוס ציבורי סביב עתיד יהודה ושומרון
  • אדישות לזכרם של חללינו שנפלו במערכה הקשה 
  • נכונות לפרק את יסודות הדמוקרטיה הישראלית לשם מינויים פוליטיים 

מצטרפות יחד לתיאור ברור של מה קורה לנו כאן תחת השלטון הזה. 
לא. זו איננה טעות. 
אלה הם סדרי-העדיפויות האמיתיים של נבחרי-הציבור האלה. 

ואם הם שבים ונבחרים שוב ושוב - מה זה אומר על סדרי-העדיפויות של הציבור היושב בציון?

5.9.2017

זהבי צדק

פרשיית סרט הקפטן עדיין זוכה לכותרות המעידות עד כמה כדורגל הוא סוג של ציפור נפש לאומית. מעט משונה בהתחשב
בהישגים המוגבלים של נבחרת וקבוצות ישראל לאורך השנים - אבל חשוב לדעת לזהות את המציאות הזו (כפי שאהוד אולמרט למשל, השכיל לעשות בזמנו כפוליטיקאי שהקפיד להופיע במגרשים). 

למי שלא התעניין, קפטן נבחרת ישראל בכדורגל (כעת בדימוס), החלוץ ערן זהבי, הגיב לשריקות בוז מצד הקהל הישראלי בכל פעם שקיבל את הכדור במהלך משחק הכדורגל האחרון של הנבחרת בהשלכת סרט הקפטן אל הרצפה. 
הוא סירב לשידולים להרימו, ולאחר המשחק הוענש על ידי המאמן ויו"ר ההתאחדות בהשעיה. 
מדוע? שהרי הסרט , לדידם לפחות, הוא סמל לאומי בעל חשיבות. ומהדיווחים התקשורתיים אפשר היה להבין שעוד מחכה לו, לקפטן הסורר, דין משמעתי. 
מדוע? כי כנראה שלדידם הסרט, ממש כמו דגל, אסור לו לגעת ברצפה. 

הישראלי הממוצע מתבונן לו בתקשורת הישראלית ומגלה לתדהמתו אחידות מקיר לקיר - כולם מגנים את הקפטן הסורר. שמחים שהוא התנצל. אבל מגובשים בתפישה שהוא חטא. בחור רגשי משהו שלא הפעיל את הראש וכיו"ב. 

והאמת העצובה היא שמדובר באנשי תקשורת שבוחרים להתחנף לקהל במקום לתבוע מהקהל- מהקהל ולא מזהבי - לקחת אחריות על התנהלות שהיא בגידה (במובן הישן והטוב של המילה) בסמלי הלאום. כי הסמל הוא לא הסרט - אלא הנבחרת. וקהל שורקי הבוז בגדו בנבחרת. 

בגידה? כן - כי על המגרש אצו רצו בחורינו הטובים תוך שהם מפגינים התאמצות פיזית רבה אך עושים זאת באומללות ובמגושמות המאפיינות את רוב שחקני נבחרות הכדורגל שלנו - למרבה הצער עוד מאז היווסדנו -  והקהל במקום לעודד אותם ולעמוד מאחוריהם ולייחל לכך שיבוא המלאך שנאבק בזמנו עם יעקב (יצא תיקו) ויחזקם ויחזק רגלם כנגד הגוי הנורא (שוב יוונים) שבא עלינו לכלותנו - במקום לחזק - הקהל שרק בוז - ומה עשה בכך ? 

הקהל פעל אל מול שחקן שיתרונו, כוחו, האלמנט שלו בריכוז שיתבטא באותו שבריר שניה שבו הוא יהפוך מסירה טובה מהקישור/הגנה/כדור שהשתלט עליו אל בעיטה טובה מספיק אל עבר השער - וחיבל בריכוז שלו !!! (ושוב, למי שלא מכיר - הריכוז האגדי של זהבי הביא לו חוזה במיליונים בליגה הסינית, שם הוא "קורע רשתות" ומוביל את אותה ליגה מושכת ממון וכוכבים מכל העולם בשערים שכבש) 

ומה התגובה מצד הממשלה שלנו ? לגנות את זהבי !? 
במדינה דיקטטורית מתוקנת היו עוברים על כל הקהל, מוצאים מי שרק בוז (בשיטות חקירה ראויות שהצבא שלנו מדגים היטב במקרים של השלכות אבנים ביש"ע ובירושלים המחולקת דה-פקטו לדאבון ליבנו) ואחרי הליך שיפוטי ראוי (אך מזורז לפחות כמו זה שעבר זהבי בהשעייתו) - מלקים כל אחד ואחת מהם (אם אכן היתה שם אישה צופה לרפואה). ההלקאה היתה כמובן מבוצעת באחד מכיכרות העיר פתח תקווה - למען יראו וייראו. 

במדינה דיקטטורית פחות מתוקנת היו מוציאים להורג את כל הקהל - כי מי שעמד ליד מי ששרק ולא נכנס איתו בצורה מיידית לקרב מכות ראוי לשמו להגנה על נפשם הרגישה של 11 בחורינו הרצים אחרי הכדור - שותף לאחריות לפשע הבגידה שהתרחש שם ביציעים (הריקים למחצה, כפי שמאפיין את משחקי נבחרותינו כבר שנים רבות מדי.... עד כדי שעולים בו בצופה בטלוויזיה געגועים לגרנט ולנילסן)

ובמדינה שלנו? מאשימים את הילד שזעק שהמלך עירום, שופטים אותו ומענישים אותו !!! 
אני חייב להודות שלעתים אני מתייאש... 
אבל בניגוד לערן זהבי - לא כל מי שמתייאש פורש.... 

יש מי שבייאושו חולם על העתיד, ומתעקש להאמין שיום יבוא, 
ובאותו יום אנשי התקשורת יפסיקו לנהוג כאילו תפקידם הוא לרצות את ההמון 
ויתחילו לפעול כפי שתקשורת בדמוקרטיה באמת צריכה לפעול ! 

ומה זה אומר ? 
לא לשתף פעולה בהשלכה של שחקן אל הקהל כשעיר לעזאזל - 
אלא להתעקש לא להסיט את הדיון הציבורי מהכשלון המתמשך של התאחדות הכדורגל הישראלית בדרך שבה היא מתפעלת את נבחרת ישראל. 

ואם אנשי התקשורת שלנו מחמיצים כל הזמן ליד השער, למרות שבניגוד לחלוץ זהבי, הם מקבלים הרמות להנחתה כל הזמן, משלל פקידי ואנשי הציבור בישראל שדואגים שלא יהיה לנו רגע דל - אולי כדאי שהעיתונאים שלנו ולא שחקני הכדורגל הכי טובים שיש לנו - אולי כדאי שהם אלה שיפרשו? 


18.8.2017

הדרך היחידה לנצח את הטרור

טקס האזכרה שנערך היום בברצלונה, לזכרם של נפגעי פיגוע הדריסה,  אמש,  הוא דוגמא לדרדך היחידה בה אפשר לנצח את הטרור. 

על פי הדיווח: 
"אלפי בני אדם, בהם מלך ספרד פליפה השישי וראש העיר ברצלונה אדה קולאו, השתתפו בצעדה לעבר כיכר קטלוניה, שם נערכה דקת דומיה בשעה 13:00. עם סיומה, נשמעו מחיאות כפיים אדירות לזכר ההרוגים במשך דקות ארוכות. כמה מהנוכחים אף הניפו שלטים שעליהם נכתב 'מאוחדים נגד הטרור'."
 אבל מה שחשוב יותר מהצעדה, מדקת-הדומיה, ממחיאות הכפיים, מהשלטים, הוא המסר הפשוט, העובר דרך העוצמה שבנוכחות השקטה הזו של אלפים במקום שבו היה פיגוע טרור זה לא מכבר: אנחנו לא מפחדים. 

התשובה היחידה לטרור שתכליתו היא השלטת אימה היא הפגנת שלווה בוטחת המשדרת מסר ברור: לא הצלחתם להפחיד אף אחד. אנחנו נמשיך בדרך שלנו. 

התשובה הזו אפקטיבית הרבה יותר מכל הצהרה מדינית כזו או אחרת - והיא כולה בידיהם של האזרחים עצמם שאינם נזקקים לפוליטיקאי כזה או אחר שיגיד להם מה לעשות או איך לעשות זאת. נכון, השתתפות שקטה של פוליטיקאים רק תחזק את המסר - ורצוי שכך יהיה. אך איתם או בלעדיהם, החשוב באמת הוא המסר שמעבירים האזרחים אל הטרוריסטים. 
לא הצלחתם להפחיד. נכשלתם. 

לנו כאן בישראל יש נטיה להגיב צבאית אחרי פיגועים. נטיה הנסמכת על ההנחה שאסור להיתפש כפאסיביים, כחוששים מלהגיב, כמתגוננים. מין תגובה שהציונל שלה הוא שמוטב נסיון לפגוע בשולחים או בחברים לארגון הטרור על פני שקט.

 אבל התגובות האלה מפקששות לעתים תכופות בגלל האפשרות של ארגוני טרור וגרילה להיטמע בקרב האוכלוסיה האזרחית. וכל פקשוש כזה לא רק שאיננו מרתיע את האויב - הוא מעצים אותו:
  • הוא מעצים את האויב כי הוא מוכיח למנהיגי וחברי הארגון שהם בטוחים מהישג ידה של ישראל
  • הוא מעצים את האויב כי הוא מראה לאזרחי שסביב לארגון שישראל איננה מסוגלת לפגוע בו אפקטיבית
  • הוא מעצים את האויב כי קרוביהם וחבריהם של החפים מפשע שנפגעים מדי פקשוש, מגיבים בצורה טבעית לפעולה הזו בעוינות הולכת וגדלה כלפי ישראל, ואף מתגייסים לאחר מכן לארגון הפועל נגדנו. 
לכן יש לנו מה ללמוד ממה שנעשה בספרד בנושא הזה.

חשוב לי להבהיר: אין כוונתי לומר שיש להימנע מפעולות נגד הטרוריסטים. טרוריסט שאיננו יכול להיות שאנן הוא טרוריסט שיכולתו לפגוע מוגבלת ולכן יש הגיון בפעולות צבאיות גם אם אין 100% בהצלחתן. אבל חשוב מאוד להגביל את היקף הפעולה הצבאית ולהקפיד על דיוקה כדי למנוע מעשים מצדנו שתוצאתם הסופית היא העצמתם של הצד השני, ומהבחינה הזו אני חושב שעדיף שהצד השני יראה את ישראל כמי שמחזיקה בתפישה הבדואית של 'נקמה היא מעדן שמוטב להגישו קר' מאשר שתיתפש כברוטלית ופקששנית.

החשוב באמת, הוא ההבנה שהמאבק נגד הטרור הוא מאבק על תודעות, והמסר העיקרי תכליתו אחת: העברת רושם ברור וחד משמעי: אנחנו לא מפחדים. התנהגות שלווה ובוטחת מעבירה את המסר הזה בצורה ברורה יותר מתלי-תילים של מילים. 
ביום שבו נצליח להטמיע את המסר הזה בקרב הטרוריסטים, הטרור יוכחד. 

כי כן, בהתנהלות שלווה ואיתנה - נוכל כולנו לסייע בפירוק הטרור מנשקו העיקרי - תודעת הפחד - גם כאן בישראל ובכל מקום על גבי כדור הארץ. 

11.7.2017

מפלגת העבודה בחרה במנהיג חדש

הפריימריז במפלגת העבודה הסתיימו אמש בנצחונו של אבי גבאי, 'האאוטסיידר' על פני 'עמיר פרץ', איש המפלגה הותיק. 
כך בוודאי יהיו שיתארו את הבחירות האלה. 
למרות שאיש המפלגה הותיק הפגין נטיה חוזרת לעזבה כשהיא לא היטיבה עמו. 
למרות שהחדש הפגין מגמה מתמשכת של נדידה אל עבר בית אידיאולוגי עקבי, מאז הגיע אל הפוליטיקה. 
קצת קשה לקבל את ההבחנות האלה. אבל מה שברור הוא שהבחירות האלה הביאו 58.8% ממתפקדי מפלגת העבודה, שהם 30916 איש,אל הקלפיות בסיבוב השני. היה אכפת להם מספיק להגיע. מתוכם 52% - 16,080 קולות ניתנו לאבי גבאי. 47% - 14,734 קולות ניתנו לעמיר פרץ (האחוזים - בהודעה הרשמית של מפלגת העבודה). 

יש לציין שכבר במהלכו של יום הבחירות אפשר היה להתרשם משורת מהלכים מצדו של עמיר פרץ על מגמת חשש הולכת וגוברת. שאריות של קמפיין שלילי שלא הועילו, ושלזכותו של אבי גבאי, נענו בהודעה אחרי הנצחון כי עמיר פרץ יהיה שותף מרכזי במאבק להחלפת השלטון הנוכחי


כעת נותר לראות עד כמה מסוגל אבי גבאי לאחד את מפלגת העבודה מאחוריו ולהפוך את המפלגה הזו, שוב, לגוף המאחד מאחוריו פלגים מהמרכז והשמאל הישראלי, כפי שהיתה אי-אז בימים, כשעוד היתה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. 

אבל כבר עתה אפשר לקבוע 2 קביעות- 
  1. אומנם רק בפער קטן, של 4%, אבל בכל זאת - בהכרעה דמוקרטית ברורה - חברי מפלגת העבודה הבהירו שהם חפצים במפלגה שמתחרה על השלטון באפקטיביות מתוך עמדה של שמאל-מרכז. 
  2. כמה וכמה גורמים בפוליטיקה הישראלית צריכים להילחץ מהבחירה הזו. הרבה תלוי כמובן בדרך שבה אבי גבאי יוביל את המפלגה. אבל כבר עתה אפשר ללמוד משהו בהתבוננות על הדרך אותה עשה האיש הזה עד כה.
    נזכיר, הוא התפטר מתפקידו כשר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו (מטעם מפלגת 'כולנו') כשהוא מסביר את המהלך באומרו "אנחנו חייבים לעצור את התהליך שאני חושש שמוביל להרס הבית השלישי".
    זה לא קרה לפני עידן ועידנים. פחות מ-14 חודשים עברו מאז ה-27/5/2016 כשהוא הודיע על התפטרותו ועד ל-10/7/2017, התאריך בו הצליח להיבחר לעמדת יו"ר מפלגת העבודה, עמדה המאפשרת לו להציב אתגר של ממש לפני הממשלה המכהנת  ולהציע אלטרנטיבה מהותית, משמעותית, לאיש השולט במדינת ישראל מאז ה-31/3/2009.
היתכן שעינינו חוזות בעמנואל מקרון הישראלי , כפי שהסביר גבאי כל העת ? רק ימים יגידו.

אבל הבוקר, אנחנו, כולנו, אזרחי ישראל, יכולים וצריכים לברך על בחירתה של מפלגה גדולה בהתחדשות מהותית, 
יכולים וצריכים לקוות שיש בכך עדות אמת על זרמים של חיוניות המפכים בדמוקרטיה הישראלית, יכולים וצריכים לבחון, איש איש על פי דעותיו, כיצד יש ביכולתנו לחזק זרמים כאלה במפלגות הקרובות להשקפות-עולמנו. 


4.7.2017

תוצאות הפריימריז בעבודה - מתנדנדים בין ישן לחדש - מחכים לסיבוב השני

הבשורה הראשונה שהביא עמו הסיבוב הראשון של הפריימריז במפלגת העבודה איננה בעצם ידיעה חדשה. מדובר בהדחה. יו"ר המפלגה המכהן, יצחק הרצוג, כשל מלהגיע לאחד משני המקומות הראשונים. כמקובל במפלגת העבודה, מנהיג שכשל איננו זוכה שוב באמון רוב חברי המפלגה. רק 5204 חברי מפלגה נתנו את קולם למען יצחק הרצוג. 16.7% מקולות המצביעים בסך הכל, שהספיקו להביא את הרצוג אל המקום השלישי ברשימת הנבחרים. בוודאי פחות משפיל מהמועמדים שקיבלו פחות קולות ממנו, אך בשורה התחתונה - הדחה. יצחק הרצוג לא יוביל את מפלגת העבודה בשבתה באופוזיציה, לא יכין אותה אל הבחירות הבאות, ולפחות בקרב הקרוב בין ימין לשמאל בישראל, לא יחזיק בעמדת מנהיגות. 

הבשורה השניה היא שרוב חברי מפלגת העבודה התלבטו בין הותיק והמוכר לבין החדש זה מקרוב בא. ראשון במספר קולות המצביעים עבורו הוא עמיר פרץ, עם 10,141 קולות (32.72%). אל המקום השני הגיע אבי גבאי. הצביעו לו 8,395 מצביעים (27.08% מכלל המצביעים). הח"כים הותיקים אראל מרגלית עומר בר-לב קיבלו, ביחד, פחות קולות מכפי שקיבל אבי גבאי שבמקום השני. אראל מרגלית זכה ל4,997 קולות (16.1%) . עומר בר-לב זכה ל-2147 קולות (6.9%). 
מצד אחד, עמיר פרץ יכול להתנחם בכך שהוא מוביל על אבי גבאי בפער של 1746 קולות. מצד שני, אבי גבאי יכול להתנחם בכך שציבור מצביעים גדול - 7144 - הפגין עניין באלטרנטיבה חדשה. 

הבשורה השלישית, גם היא, בדומה לראשונה, בעצם אינה ידיעה חדשה. בהעדר מוניטין ציבורי, התמודדות בפריימריז של מפלגה בישראל היא מהלך כמעט חסר-סיכוי. שני המתמודדים הלא-מוכרים נכשלו. אבנר בן זקן קיבל 56 קולות (0.18%). הוד קרובי קיבל 8 קולות (0.03%). איש מהם לא יוכל להתפאר בתוצאות הפריימריז האלה.  ובכל זאת- לא הכל אבוד. 

סיבוב הבחירות השני יערך ביום שני בשבוע הבא, ה-10 ביולי. הימים הקרובים צפויים להיות מעניינים במיוחד לחובבי הפוליטיקה. המנצחים צפויים לחזר אחרי המפסידים, כדי לזכות בתמיכתם. קרובי ובן-זקן צפויים לעוד רגע או שניים של פרסום תקשורתי, אבל מרגלית, בר-לב והרצוג צפויים לרגעים רבים הרבה יותר. כל אחד מהם - בצדק או שלא בצדק - צפוי לזכות בחיזורים נמרצים אחרי תמיכתם. התנהלות נכונה מצדם בהחלט תוכל לבסס את מעמדם לקראת הפריימריז של הרשימה הכללית, לקראת הבחירות הבאות. לא פחות מהם, צפויים כל מי שהקפידו לשבת על הגדר עד כה לתשומת-לב תקשורתית רבה. ואחרונים, אלה שהימרו על הסוסים הלא-נכונים יכולים להניח הימורים חדשים, על אחד משני הסוסים - החדש או הישן. 

על מי אתם מהמרים ?