5.9.2017

זהבי צדק

פרשיית סרט הקפטן עדיין זוכה לכותרות המעידות עד כמה כדורגל הוא סוג של ציפור נפש לאומית. מעט משונה בהתחשב
בהישגים המוגבלים של נבחרת וקבוצות ישראל לאורך השנים - אבל חשוב לדעת לזהות את המציאות הזו (כפי שאהוד אולמרט למשל, השכיל לעשות בזמנו כפוליטיקאי שהקפיד להופיע במגרשים). 

למי שלא התעניין, קפטן נבחרת ישראל בכדורגל (כעת בדימוס), החלוץ ערן זהבי, הגיב לשריקות בוז מצד הקהל הישראלי בכל פעם שקיבל את הכדור במהלך משחק הכדורגל האחרון של הנבחרת בהשלכת סרט הקפטן אל הרצפה. 
הוא סירב לשידולים להרימו, ולאחר המשחק הוענש על ידי המאמן ויו"ר ההתאחדות בהשעיה. 
מדוע? שהרי הסרט , לדידם לפחות, הוא סמל לאומי בעל חשיבות. ומהדיווחים התקשורתיים אפשר היה להבין שעוד מחכה לו, לקפטן הסורר, דין משמעתי. 
מדוע? כי כנראה שלדידם הסרט, ממש כמו דגל, אסור לו לגעת ברצפה. 

הישראלי הממוצע מתבונן לו בתקשורת הישראלית ומגלה לתדהמתו אחידות מקיר לקיר - כולם מגנים את הקפטן הסורר. שמחים שהוא התנצל. אבל מגובשים בתפישה שהוא חטא. בחור רגשי משהו שלא הפעיל את הראש וכיו"ב. 

והאמת העצובה היא שמדובר באנשי תקשורת שבוחרים להתחנף לקהל במקום לתבוע מהקהל- מהקהל ולא מזהבי - לקחת אחריות על התנהלות שהיא בגידה (במובן הישן והטוב של המילה) בסמלי הלאום. כי הסמל הוא לא הסרט - אלא הנבחרת. וקהל שורקי הבוז בגדו בנבחרת. 

בגידה? כן - כי על המגרש אצו רצו בחורינו הטובים תוך שהם מפגינים התאמצות פיזית רבה אך עושים זאת באומללות ובמגושמות המאפיינות את רוב שחקני נבחרות הכדורגל שלנו - למרבה הצער עוד מאז היווסדנו -  והקהל במקום לעודד אותם ולעמוד מאחוריהם ולייחל לכך שיבוא המלאך שנאבק בזמנו עם יעקב (יצא תיקו) ויחזקם ויחזק רגלם כנגד הגוי הנורא (שוב יוונים) שבא עלינו לכלותנו - במקום לחזק - הקהל שרק בוז - ומה עשה בכך ? 

הקהל פעל אל מול שחקן שיתרונו, כוחו, האלמנט שלו בריכוז שיתבטא באותו שבריר שניה שבו הוא יהפוך מסירה טובה מהקישור/הגנה/כדור שהשתלט עליו אל בעיטה טובה מספיק אל עבר השער - וחיבל בריכוז שלו !!! (ושוב, למי שלא מכיר - הריכוז האגדי של זהבי הביא לו חוזה במיליונים בליגה הסינית, שם הוא "קורע רשתות" ומוביל את אותה ליגה מושכת ממון וכוכבים מכל העולם בשערים שכבש) 

ומה התגובה מצד הממשלה שלנו ? לגנות את זהבי !? 
במדינה דיקטטורית מתוקנת היו עוברים על כל הקהל, מוצאים מי שרק בוז (בשיטות חקירה ראויות שהצבא שלנו מדגים היטב במקרים של השלכות אבנים ביש"ע ובירושלים המחולקת דה-פקטו לדאבון ליבנו) ואחרי הליך שיפוטי ראוי (אך מזורז לפחות כמו זה שעבר זהבי בהשעייתו) - מלקים כל אחד ואחת מהם (אם אכן היתה שם אישה צופה לרפואה). ההלקאה היתה כמובן מבוצעת באחד מכיכרות העיר פתח תקווה - למען יראו וייראו. 

במדינה דיקטטורית פחות מתוקנת היו מוציאים להורג את כל הקהל - כי מי שעמד ליד מי ששרק ולא נכנס איתו בצורה מיידית לקרב מכות ראוי לשמו להגנה על נפשם הרגישה של 11 בחורינו הרצים אחרי הכדור - שותף לאחריות לפשע הבגידה שהתרחש שם ביציעים (הריקים למחצה, כפי שמאפיין את משחקי נבחרותינו כבר שנים רבות מדי.... עד כדי שעולים בו בצופה בטלוויזיה געגועים לגרנט ולנילסן)

ובמדינה שלנו? מאשימים את הילד שזעק שהמלך עירום, שופטים אותו ומענישים אותו !!! 
אני חייב להודות שלעתים אני מתייאש... 
אבל בניגוד לערן זהבי - לא כל מי שמתייאש פורש.... 

יש מי שבייאושו חולם על העתיד, ומתעקש להאמין שיום יבוא, 
ובאותו יום אנשי התקשורת יפסיקו לנהוג כאילו תפקידם הוא לרצות את ההמון 
ויתחילו לפעול כפי שתקשורת בדמוקרטיה באמת צריכה לפעול ! 

ומה זה אומר ? 
לא לשתף פעולה בהשלכה של שחקן אל הקהל כשעיר לעזאזל - 
אלא להתעקש לא להסיט את הדיון הציבורי מהכשלון המתמשך של התאחדות הכדורגל הישראלית בדרך שבה היא מתפעלת את נבחרת ישראל. 

ואם אנשי התקשורת שלנו מחמיצים כל הזמן ליד השער, למרות שבניגוד לחלוץ זהבי, הם מקבלים הרמות להנחתה כל הזמן, משלל פקידי ואנשי הציבור בישראל שדואגים שלא יהיה לנו רגע דל - אולי כדאי שהעיתונאים שלנו ולא שחקני הכדורגל הכי טובים שיש לנו - אולי כדאי שהם אלה שיפרשו? 


18.8.2017

הדרך היחידה לנצח את הטרור

טקס האזכרה שנערך היום בברצלונה, לזכרם של נפגעי פיגוע הדריסה,  אמש,  הוא דוגמא לדרדך היחידה בה אפשר לנצח את הטרור. 

על פי הדיווח: 
"אלפי בני אדם, בהם מלך ספרד פליפה השישי וראש העיר ברצלונה אדה קולאו, השתתפו בצעדה לעבר כיכר קטלוניה, שם נערכה דקת דומיה בשעה 13:00. עם סיומה, נשמעו מחיאות כפיים אדירות לזכר ההרוגים במשך דקות ארוכות. כמה מהנוכחים אף הניפו שלטים שעליהם נכתב 'מאוחדים נגד הטרור'."
 אבל מה שחשוב יותר מהצעדה, מדקת-הדומיה, ממחיאות הכפיים, מהשלטים, הוא המסר הפשוט, העובר דרך העוצמה שבנוכחות השקטה הזו של אלפים במקום שבו היה פיגוע טרור זה לא מכבר: אנחנו לא מפחדים. 

התשובה היחידה לטרור שתכליתו היא השלטת אימה היא הפגנת שלווה בוטחת המשדרת מסר ברור: לא הצלחתם להפחיד אף אחד. אנחנו נמשיך בדרך שלנו. 

התשובה הזו אפקטיבית הרבה יותר מכל הצהרה מדינית כזו או אחרת - והיא כולה בידיהם של האזרחים עצמם שאינם נזקקים לפוליטיקאי כזה או אחר שיגיד להם מה לעשות או איך לעשות זאת. נכון, השתתפות שקטה של פוליטיקאים רק תחזק את המסר - ורצוי שכך יהיה. אך איתם או בלעדיהם, החשוב באמת הוא המסר שמעבירים האזרחים אל הטרוריסטים. 
לא הצלחתם להפחיד. נכשלתם. 

לנו כאן בישראל יש נטיה להגיב צבאית אחרי פיגועים. נטיה הנסמכת על ההנחה שאסור להיתפש כפאסיביים, כחוששים מלהגיב, כמתגוננים. מין תגובה שהציונל שלה הוא שמוטב נסיון לפגוע בשולחים או בחברים לארגון הטרור על פני שקט.

 אבל התגובות האלה מפקששות לעתים תכופות בגלל האפשרות של ארגוני טרור וגרילה להיטמע בקרב האוכלוסיה האזרחית. וכל פקשוש כזה לא רק שאיננו מרתיע את האויב - הוא מעצים אותו:
  • הוא מעצים את האויב כי הוא מוכיח למנהיגי וחברי הארגון שהם בטוחים מהישג ידה של ישראל
  • הוא מעצים את האויב כי הוא מראה לאזרחי שסביב לארגון שישראל איננה מסוגלת לפגוע בו אפקטיבית
  • הוא מעצים את האויב כי קרוביהם וחבריהם של החפים מפשע שנפגעים מדי פקשוש, מגיבים בצורה טבעית לפעולה הזו בעוינות הולכת וגדלה כלפי ישראל, ואף מתגייסים לאחר מכן לארגון הפועל נגדנו. 
לכן יש לנו מה ללמוד ממה שנעשה בספרד בנושא הזה.

חשוב לי להבהיר: אין כוונתי לומר שיש להימנע מפעולות נגד הטרוריסטים. טרוריסט שאיננו יכול להיות שאנן הוא טרוריסט שיכולתו לפגוע מוגבלת ולכן יש הגיון בפעולות צבאיות גם אם אין 100% בהצלחתן. אבל חשוב מאוד להגביל את היקף הפעולה הצבאית ולהקפיד על דיוקה כדי למנוע מעשים מצדנו שתוצאתם הסופית היא העצמתם של הצד השני, ומהבחינה הזו אני חושב שעדיף שהצד השני יראה את ישראל כמי שמחזיקה בתפישה הבדואית של 'נקמה היא מעדן שמוטב להגישו קר' מאשר שתיתפש כברוטלית ופקששנית.

החשוב באמת, הוא ההבנה שהמאבק נגד הטרור הוא מאבק על תודעות, והמסר העיקרי תכליתו אחת: העברת רושם ברור וחד משמעי: אנחנו לא מפחדים. התנהגות שלווה ובוטחת מעבירה את המסר הזה בצורה ברורה יותר מתלי-תילים של מילים. 
ביום שבו נצליח להטמיע את המסר הזה בקרב הטרוריסטים, הטרור יוכחד. 

כי כן, בהתנהלות שלווה ואיתנה - נוכל כולנו לסייע בפירוק הטרור מנשקו העיקרי - תודעת הפחד - גם כאן בישראל ובכל מקום על גבי כדור הארץ. 

11.7.2017

מפלגת העבודה בחרה במנהיג חדש

הפריימריז במפלגת העבודה הסתיימו אמש בנצחונו של אבי גבאי, 'האאוטסיידר' על פני 'עמיר פרץ', איש המפלגה הותיק. 
כך בוודאי יהיו שיתארו את הבחירות האלה. 
למרות שאיש המפלגה הותיק הפגין נטיה חוזרת לעזבה כשהיא לא היטיבה עמו. 
למרות שהחדש הפגין מגמה מתמשכת של נדידה אל עבר בית אידיאולוגי עקבי, מאז הגיע אל הפוליטיקה. 
קצת קשה לקבל את ההבחנות האלה. אבל מה שברור הוא שהבחירות האלה הביאו 58.8% ממתפקדי מפלגת העבודה, שהם 30916 איש,אל הקלפיות בסיבוב השני. היה אכפת להם מספיק להגיע. מתוכם 52% - 16,080 קולות ניתנו לאבי גבאי. 47% - 14,734 קולות ניתנו לעמיר פרץ (האחוזים - בהודעה הרשמית של מפלגת העבודה). 

יש לציין שכבר במהלכו של יום הבחירות אפשר היה להתרשם משורת מהלכים מצדו של עמיר פרץ על מגמת חשש הולכת וגוברת. שאריות של קמפיין שלילי שלא הועילו, ושלזכותו של אבי גבאי, נענו בהודעה אחרי הנצחון כי עמיר פרץ יהיה שותף מרכזי במאבק להחלפת השלטון הנוכחי


כעת נותר לראות עד כמה מסוגל אבי גבאי לאחד את מפלגת העבודה מאחוריו ולהפוך את המפלגה הזו, שוב, לגוף המאחד מאחוריו פלגים מהמרכז והשמאל הישראלי, כפי שהיתה אי-אז בימים, כשעוד היתה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. 

אבל כבר עתה אפשר לקבוע 2 קביעות- 
  1. אומנם רק בפער קטן, של 4%, אבל בכל זאת - בהכרעה דמוקרטית ברורה - חברי מפלגת העבודה הבהירו שהם חפצים במפלגה שמתחרה על השלטון באפקטיביות מתוך עמדה של שמאל-מרכז. 
  2. כמה וכמה גורמים בפוליטיקה הישראלית צריכים להילחץ מהבחירה הזו. הרבה תלוי כמובן בדרך שבה אבי גבאי יוביל את המפלגה. אבל כבר עתה אפשר ללמוד משהו בהתבוננות על הדרך אותה עשה האיש הזה עד כה.
    נזכיר, הוא התפטר מתפקידו כשר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו (מטעם מפלגת 'כולנו') כשהוא מסביר את המהלך באומרו "אנחנו חייבים לעצור את התהליך שאני חושש שמוביל להרס הבית השלישי".
    זה לא קרה לפני עידן ועידנים. פחות מ-14 חודשים עברו מאז ה-27/5/2016 כשהוא הודיע על התפטרותו ועד ל-10/7/2017, התאריך בו הצליח להיבחר לעמדת יו"ר מפלגת העבודה, עמדה המאפשרת לו להציב אתגר של ממש לפני הממשלה המכהנת  ולהציע אלטרנטיבה מהותית, משמעותית, לאיש השולט במדינת ישראל מאז ה-31/3/2009.
היתכן שעינינו חוזות בעמנואל מקרון הישראלי , כפי שהסביר גבאי כל העת ? רק ימים יגידו.

אבל הבוקר, אנחנו, כולנו, אזרחי ישראל, יכולים וצריכים לברך על בחירתה של מפלגה גדולה בהתחדשות מהותית, 
יכולים וצריכים לקוות שיש בכך עדות אמת על זרמים של חיוניות המפכים בדמוקרטיה הישראלית, יכולים וצריכים לבחון, איש איש על פי דעותיו, כיצד יש ביכולתנו לחזק זרמים כאלה במפלגות הקרובות להשקפות-עולמנו. 


4.7.2017

תוצאות הפריימריז בעבודה - מתנדנדים בין ישן לחדש - מחכים לסיבוב השני

הבשורה הראשונה שהביא עמו הסיבוב הראשון של הפריימריז במפלגת העבודה איננה בעצם ידיעה חדשה. מדובר בהדחה. יו"ר המפלגה המכהן, יצחק הרצוג, כשל מלהגיע לאחד משני המקומות הראשונים. כמקובל במפלגת העבודה, מנהיג שכשל איננו זוכה שוב באמון רוב חברי המפלגה. רק 5204 חברי מפלגה נתנו את קולם למען יצחק הרצוג. 16.7% מקולות המצביעים בסך הכל, שהספיקו להביא את הרצוג אל המקום השלישי ברשימת הנבחרים. בוודאי פחות משפיל מהמועמדים שקיבלו פחות קולות ממנו, אך בשורה התחתונה - הדחה. יצחק הרצוג לא יוביל את מפלגת העבודה בשבתה באופוזיציה, לא יכין אותה אל הבחירות הבאות, ולפחות בקרב הקרוב בין ימין לשמאל בישראל, לא יחזיק בעמדת מנהיגות. 

הבשורה השניה היא שרוב חברי מפלגת העבודה התלבטו בין הותיק והמוכר לבין החדש זה מקרוב בא. ראשון במספר קולות המצביעים עבורו הוא עמיר פרץ, עם 10,141 קולות (32.72%). אל המקום השני הגיע אבי גבאי. הצביעו לו 8,395 מצביעים (27.08% מכלל המצביעים). הח"כים הותיקים אראל מרגלית עומר בר-לב קיבלו, ביחד, פחות קולות מכפי שקיבל אבי גבאי שבמקום השני. אראל מרגלית זכה ל4,997 קולות (16.1%) . עומר בר-לב זכה ל-2147 קולות (6.9%). 
מצד אחד, עמיר פרץ יכול להתנחם בכך שהוא מוביל על אבי גבאי בפער של 1746 קולות. מצד שני, אבי גבאי יכול להתנחם בכך שציבור מצביעים גדול - 7144 - הפגין עניין באלטרנטיבה חדשה. 

הבשורה השלישית, גם היא, בדומה לראשונה, בעצם אינה ידיעה חדשה. בהעדר מוניטין ציבורי, התמודדות בפריימריז של מפלגה בישראל היא מהלך כמעט חסר-סיכוי. שני המתמודדים הלא-מוכרים נכשלו. אבנר בן זקן קיבל 56 קולות (0.18%). הוד קרובי קיבל 8 קולות (0.03%). איש מהם לא יוכל להתפאר בתוצאות הפריימריז האלה.  ובכל זאת- לא הכל אבוד. 

סיבוב הבחירות השני יערך ביום שני בשבוע הבא, ה-10 ביולי. הימים הקרובים צפויים להיות מעניינים במיוחד לחובבי הפוליטיקה. המנצחים צפויים לחזר אחרי המפסידים, כדי לזכות בתמיכתם. קרובי ובן-זקן צפויים לעוד רגע או שניים של פרסום תקשורתי, אבל מרגלית, בר-לב והרצוג צפויים לרגעים רבים הרבה יותר. כל אחד מהם - בצדק או שלא בצדק - צפוי לזכות בחיזורים נמרצים אחרי תמיכתם. התנהלות נכונה מצדם בהחלט תוכל לבסס את מעמדם לקראת הפריימריז של הרשימה הכללית, לקראת הבחירות הבאות. לא פחות מהם, צפויים כל מי שהקפידו לשבת על הגדר עד כה לתשומת-לב תקשורתית רבה. ואחרונים, אלה שהימרו על הסוסים הלא-נכונים יכולים להניח הימורים חדשים, על אחד משני הסוסים - החדש או הישן. 

על מי אתם מהמרים ? 

פריימריז בעבודה - היכן הקלפי שלי ?

היום מתקיימים פריימריז במפלגת העבודה. לישראלים חברי המפלגה הותיקה הזו, המבקשים להצביע, אך המתלבטים בשאלה 'איפה מצביעים?' , המבקשים לדעת 'איפה הקלפי שלי ?' אפשר להציע עזרה. 

זהו קישור לרשימת אתרי ההצבעה. מדובר בקובץ בפורמט PDF. על פי ההודעה ניתן להצביע בכל אתר. ההודעה מבטיחה כי האתרים נגישים. לנוחותכם, להלן תמונת הרשימה המלאה: 


בסה"כ, מדובר ברשימה ארוכה של יישובים, המבטאת את העוצמה היחסית של המפלגה, חרף שנותיה הארוכות באופוזיציה: אבן יהודה, אופקים, אילת, אפיקים,  אשדוד, אשקלון, באקה אל-גרביה, באר שבע, בארי,  בית ג'ן, בית שאן, בית שמש, בת ים, ג'וליס, גבעתיים, דאלית אל-כרמל, דימונה,  הוד השרון, הרצליה, זכרון יעקב, חדרה, חולון, חורה, חיפה, טבריה, טירה, יבנה, יגור, יטבתה, יפיע, יקנעם עילית, ירושלים, כפר סבא, כפר קאסם, כפר קרע, כרמיאל,  מבשרת ציון, מגאר, מגדל העמק, מודיעין-מכבים-רעות, מעגן מיכאל, מעלות-תרשיחא, מצפה רמון, משמר העמק, נהריה, נס ציונה, נען, נצר סרני, נצרת עילית, נתיבות, נתניה, עין חרוד(מאוחד), עכו, עפולה, ערד, פרדס חנה-כרכור,  פתח תקווה, קלנסווה, קריית אונו, קריית גת, קריית טבעון, קריית מוצקין, קריית מלאכי, קריית שמונה, ראש העין, ראשון לציון, רביבים, רהט, רחובות, רמלה,  רמת גן, רמת השרון, רמת יוחנן, רעננה,  שדות ים,  שדרות, שפרעם, תל אביב (3 אתרים). 

ובכל זאת, במפלגת העבודה, אם אפשר לעשות משהו מסובך, למה לעשות אותו פשוט? 
שעות ההצבעה משתנות מאתר לאתר. יש אתרים בהן תתקיים ההצבעה בין 11:00 עד 21:00. באחרים, בין 11:00 ל-15:00. ובאחרים בין 17:00-21:00.... 
כך שאם אתן/אתם חברי/חברות המפלגה, ובכוונתכם להצביע - כדאי מאוד לבדוק מראש באילו שעות יפעלו אתרי-ההצבעות הרלוונטיים עבורכם.... 

עוד קצת על תהליך ההצבעה 
מדובר בתהליך ההצבעה ממוחשב (וכנראה הודות לכך אפשר להצביע היכן שרוצים). 

כדי להצביע יש להזדהות. אפשר לעשות כן באמצעות אחת התעודות הבאות:
  • תעודת זהות
  • רשיון נהיגה
  • דרכון
  • רשיון נשיאת נשק
  • תעודת ח"כ
  • תעודת חוגר, קצין - סדיר או מילואים 
  • תעודת שוטר 

ולכל מי שמביט בתמיהה על הפולחן הזה של התפקדות למפלגה והצבעה, על המעורבות הזו בחיי הפוליטיים בישראל כל שביכולתי הוא לומר - הבט והתקנא. אנשים בוחרים לקחת את גורלם בידיהם ולנסות להשפיע על המתרחש כאן בארץ הזו. 

חבל שלא רבים יותר עושים כך - בכל מפלגה - תהא אשר תהא. 

עתידה של ישראל נתון בידי אלה המוכנים להקדיש מזמנם כדי לעצבו. 

מידע נוסף 


3.7.2017

פריימריז בעבודה

מחר ייצאו מתפקדי מפלגת העבודה לבחור להם מנהיג חדשה. אפשר להכביר הרבה מילים על הפריימריז במפלגת העבודה. אפשר גם לצפות שרוב המילים האלה יהיו שבחים. הרי לכאורה, משהו טוב עובר על המפלגה - תראו כמה אנשים מנסים לזכות בהנהגתה:

  1. אבנר בן-זקן 
  2. עומר בר-לב 
  3. אבי גבאי
  4. יצחק הרצוג 
  5. אראל מרגלית 
  6. עמיר פרץ
  7. הוד קרובי

המועמדים הוזכרו על פי סדר אלפביתי.

רגע, ישאלו מי שלא עקבו אחרי הפריימריז - לאן נעלמו עמירם לוין ודינה דיין?  עמירם לוין פרש והעביר את תמיכתו אל אבי גבאי; דינה דיין פרשה והעבירה את תמיכתה אל יצחק הרצוג. כך מ-9 שהתחילו את המירוץ, נשארו רק 7.

יש לציין שמבין הנותרים שניים הם יחסית עלומי-שם: אבנר בן זקן, אקדמאי, יזם ופעיל במפלגת העבודה. והוד קרובי, חבר ותיק במפלגת העבודה, ופעיל חברתי. גם תוך הימנעות משימוש בסקרים כלשהם, קל לשער שסיכוייהם של השניים נמוכים במיוחד.

מבין החמישה הנותרים, שניים מייצגים בעצם את מה שכבר היה. יצחק הרצוג הוא יו"ר העבודה המכהן. לבחור בו - זה לבחור עוד מאותו הדבר. לכאורה, לא משהו הגיוני במיוחד בתרבות הישראלית שאיננה אוהדת כשלונות, נוכח כשלונה של מפלגת העבודה בהחלפת הימין בשלטון. גרוע מכך, מהפרספקטיבה של הרצוג, למפלגת העבודה מסורת ארוכת-שנים של התנערות ממנהיגים שאינם מצליחים לזכות בבחירות. האחרון שקיבל הזדמנות שנייה במפלגה הזו היה שמעון פרס בשנות ה-80'. מאז, הפסד במערכת בחירות פירושו נסיגה, לעתים זמנית, כמו במקרה של אהוד ברק, לעתים תמידית, כמו במקרה של עמרם מצנע. יש כמובן גם חשיבות להתנהלות המועמד עצמו. אחרי הכל, לא כולם יכולים להפגין חוסן אריאל-שרוני נוכח קשיי החיים הפוליטיים ואמונה מתמידה שהגלגל עוד יסתובב. הרצוג , שהפגין הנהגה כלכלית מרשימה והוביל את מפלגת העבודה בחזרה לאיזון כלכלי, מנסה לשכנע לשוב ולתת לו הזדמנות, והפרדוקס הוא שאם יצליח - הוא גם יוכיח, בו זמנית, שאפשר גם אחרת.
המתחרה השני המייצג את העבר הוא כמובן עמיר פרץ, הזכור בתנועתיות בין-מפלגתית מרשימה. האיש כבר הספיק לפרוש פעמיים ממפלגת העבודה. בין 1999 ל-2005 במסגרת מפלגת 'עם אחד' ובין 2012 ל-2016 במסגרת מפלגת 'התנועה'. הוא גם הפגין נכונות מרשימה לשבת בממשלות קואליציה. כולנו זוכרים את כהונתו המורכבת כשר ביטחון בממשלת אולמרט, ואיך נשכח את כהונתו כשר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו (בין 2013 ל-2014, עד שהתפטר נוכח אי-קידום התהליך המדיני).
לשניים שורשים עמוקים במפלגה וקל להעריך שהם ישיגו הישגים לא מבוטלים בפריימריז מחר, ובכל זאת, אם אתם הייתם מצביעי מפלגת העבודה, האם הייתם נותנים הזדמנות נוספת נוכח היריבות המצפה למנצח מהצד השני של המפה הפוליטית?

אני לפחות, הייתי מעדיף את אחד המתמודדים המביאים עמם רוח חדשה. ואולי, במקום לתארם, ניתן לכל אחד מהם לדבר בשם עצמו ?
עומר בר-לב:

 אבי גבאי:

 אראל מרגלית:
את מי אתם מעדיפים? 


5.6.2017

לפני 50 שנה: 20 הימים שקדמו למלחמת ששת הימים

כאן, תאגיד השידור החדש, תורם את תרומתו לתפישה ההיסטורית הישראלית עם הסרט "האיש שניסה למנוע מלחמה", ועוזר לתקן הרבה מן המעוות בהיסטוריוסופיה הישראלית. יש כאלה שעושים את העבודה השחורה ויש כאלה שמקבלים את הקרדיט. לשם שינוי, לוי אשכול, ראש הממשלה הטוב בהיסטוריה של מדינת-ישראל, מקבל סוף סוף קרדיט שנמנע ממנו שנים רבות, רבות מדי....





שורשיה של מלחמת ששת-הימים סבוכים והפרספקטיבה ההיסטורית הכרוכה בתיאורם היא כמובן עניין של מיקום הסוקר. סביר להניח שבעוד 200-300 שנה, היא תיסקר יחד עם מלחמת העצמאות שלנו. אבל בדור שלנו, המבט ממוקד הרבה יותר, "האיש שניסה למנוע מלחמה" הוא גישה נכונה ומעניינת להציג לפני הציבור הישראלי את 20 הימים שקדמו למלחמה, החל מה-15 במאי 1967, היום שבו החלה תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה.

לקריאה נוספת

ולקצרי הרוח, 2 תקצירים
על מלחמת ששת הימים ב-30 שניות:


"נניח ששברנו היום את כוחו של האויב, הרי מחר צריך להתחיל מחדש לבנות את כוחנו... גם אם נתחיל לבנות בעצמנו מטוסים - מנועים הרי לא נוכל לבנות מהר כל כך בכוחנו אנו. ואז, אם בכל עשר שנים נצטרך להילחם, יהיה עלינו לחשוב אם יש לנו בן ברית שיעזור לנו, או שהיום מדברים עם בן הברית ומחר אומרים לו: מצפצפים אנו עליך. לכן שאלתי את הרמטכ"ל אם יש הבדל בין (דחייה של) שבועיים או שלושה-ארבעה שבועות"