16.5.2018

הזדמנות למבט במראה- ובמציאות

הודאתו של חבר הלשכה המדינית של חמאס, סלאח אל-ברדוויל לסוכנות הידיעות הפלסטינית "וטאניה" כי 50 מההרוגים בעימותים בגבול עזה ביומיים האחרונים היו אנשי חמאס, היא הזדמנות נהדרת לשמאל הקיצוני הישראלי למבט נוקב במראה. 

כבר יומיים שאני מוצא עצמי מתעמת עם אנשים העסוקים בזעזוע מוסרי עמוק מכמות ההרוגים בהפגנות "הלא-אלימות" בגבול עזה. ולא עוזר כמה שאתה עובר איתם על תמונות ודיווחים מהשטח המבהירות היטב עד כמה אלימות הן ההפגנות הלא-אלימות האלה, ולא עוזר כמה שאתה מדבר על הזכות והחובה של מדינה להגן על גבולה, ולא עוזר עד כמה אתה מצביע על מעורבותו של חמאס בייזום וניהול ההפגנות האלה - התגובה היא עיקשת ומסרבת להאמין לכל נתון שמוסרת ממשלת ישראל.

אבל עכשיו, כשחמאס עצמו הודה שמתוך 62 ההרוגים ביומיים האחרונים בעזה, 50 היו אנשי חמאס, וכשהג'יהאד האיסלאמי עצמו הודיע אתמול ש-3 מההרוגים הם אנשי הזרוע הצבאית של הארגון, כבר אי אפשר להתכחש למהותן של ההפגנות האלה. 

זו גם הזדמנות מעולה עבור השמאל הקיצוני הישראלי להביט בראי ולהודות בעוד כמה נקודות:
  1. אם 40,000 איש הפגינו, ובכל זאת, מתוך 62 הרוגים, רוב מוחלט הם אנשי-צבא פלסטיניים, אז אי אפשר שלא להכיר בכך שצה"ל באמת עושה מאמץ יוצא-דופן להימנע מפגיעה באזרחים. 
  2. אם חמאס שולט בכל ההפגנות האלה, והוא מצליח להוציא לרחוב רק 40,000 איש, אז כנראה שרוב מוחלט של תושבי-עזה לא מסכימים עם המדיניות הזו. 
  3. ואם מתברר שבעימותים מהסוג הזה ישראל אמרה את האמת, וחמאס לא אמר את האמת, אז אולי הגיע הזמן להחליף דיסק לגבי הנחות-היסוד של השמאל הקיצוני בכל מצב שבו פלסטינים וחיילים מתעמתים ? 
אבל זו לא רק הזדמנות עבור השמאל הקיצוני הישראלי. זו גם הזדמנות אדירה עבור הישראלים ועבור הפלסטינים. כל מי שהתבונן בזהירות בלהטוטי טראמפ סביב העברת השגרירות של ארה"ב לירושלים, הבין זאת. מבין הפרשנים, בלט אמיר אורן, שהאיר את הנקודה גם במרץ וגם ביום שני
  1. בישראל יש שגרירות עם שתי שלוחות: בירושלים ובתל-אביב. 
  2. בירושלים יש שתי נציגויות דיפלומטיות - עם שתי מחלקות נפרדות לטיפול באזרחים ובאשרות - השגרירות והקונסוליה הכללית, שהיא במעמד שגרירותי וממשיכה לדווח לוושינגטון מחוץ לשרשרת הפיקוד של השגרירות.
  3. הקונסול הכללי דונלד בלום אינו כפוף לשגריר דייוויד פרידמן. "זה מצב חריג לחלוטין במשרדי חוץ והוא משקף את המציאות שטראמפ מכיר בה בשתיקה - בלום הוא השגריר האמריקני לפלסטין. אצלו, לא אצל פרידמן, גם יושב הגנרל האמריקני המפקח על מנגנוני הביטחון של הרשות. שתי שגרירויות, לשתי מדינות, לשני עמים." 
כלומר, טראמפ קצר שבחים וקרדיט זולים על מהלך שאין איתו הרבה משמעות, מעבר לסמליות של נוכחות נציגות דיפלומטית אמריקאית בירושלים המערבית. לא שינוי של המציאות אלא של הסמליות. 

מי שיחליט אם הסמליות הזו היא מהותית ומשנה מציאות או ריקה מתוכן, הם הצדדים. באורח אבסורדי, מי שמשרת את האינטרס הישראלי יותר מכולם, אלה הפלסטינים, שנאבקים כנגד המהלך הזה באופן שמקבע בתודעה הבינלאומית סמליות אחרת: ארה"ב הכירה בכך שירושלים היא של הישראלים. מהלך שלא רק שלא קרה, אלא שטראמפ התעקש, בצורה לא מאוד מנומסת יש לומר, בנאום הברכה המשודר שלו, להזכיר שמעמדה של ירושלים ומעמדו של הר הבית (שטראמם התעקש לקרוא לו חראם אל שריף) ייקבעו בהסדר מדיני בין הצדדים. 

אז מה קורה בעצם? תלוי בצדדים. מוסכם על רוב כלי התקשורת שחמאס שוב מנסה לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני כדי להשיג חופש פעולה רב יותר. זה אותו סוג של חופש פעולה שהסכם הגרעין שארה"ב פרשה ממנו לפני שבוע העניק לאיראן ושישראל כל-כך הוטרדה ממנו. אם בנימין נתניהו ישר עם עצמו כאשר הוא מביט במראה, הוא לא יוכל לקדם הסכם כזה, בלי בקרות אפקטיביות מאין כמותן. מאחר ונתניהו ידוע כמי שצריך להיגרר, וחמאס מבין את זה היטב, נראה שזו הסיבה האמיתית להפגנות האלה: דרך לגרור את נתניהו למו"מ שתכליתו הסדר ארוך טווח בין ישראל לחמאס בעזה. 

אפשר להתמודד עם הסדר כזה בכל מיני דרכים. אבל אחת השאלות המרכזיות היא האם האינטרס הישראלי הוא להתעקש שהסדר כזה איננו אפשרי כל עוד לפלסטינים אין הנהגה אחת, וכל עוד עזה איננה נמצאת תחת השליטה האפקטיבית של אותה הנהגה (פחות או יותר העמדה הישראלית המוצהרת מאז שחמאס השתלט על עזה ב-2007), או שמא האינטרס הישראלי הוא להמשיך ולקדם את תהליך ההתפצלות הפלסטיני לשברי-לאום ? 

(המתבונן מהצד יתקשה שלא לחשוד שיש בישראל הסבורים שזהו האינטרס האמיתי שלנו, בדרך לקידום מודל 7 האמירויות הפלסטיניות ויש להודות, שייתכן שאולי זה אפילו האינטרס של שכנינו האומללים, שכבר יותר מעשור אינם מסוגלים לייצר אחדות פוליטית אפקטיבית). 

כך או כך, כל הרעש המדיני-בטחוני הזה הוא טוב לבנימין נתניהו. נוכח המורכבות ואי-הודאות, השמאל והמרכז הישראליים שותקים, מתקשים להציע חלופה, ודרכו - דרך האי-עשייה - נראית כאילו היא החלופה האפשרית היחידה. 

וזה, חבריי, ההפסד האמיתי - של כולנו. 

לקריאה נוספת

13.5.2018

פרספקטיבה

לא תמיד אפשר להתייחס לכל דבר. נדמה שעדיף שלא להתייחס לאירועי הגבול בצפון ולמערכה שבין המערכות בין ישראל לבין איראן, נוכח מה שלא מתפרסם, נוכח מה שקורה בסתר, נוכח מה שגם אם אפשר לשער לגביו - עדיף שלא לשער לגביו, שלא להעלות על הכתב, שלא להעלות לדיון בציבור. 

במקום זה, אפשר לדבר על ההיסטוריה ואולי ללמוד מעט ממנה. בתוכנית, "הקברניטים: גולדה מאיר" נטען שכחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, ממשלת גולדה מאיר קיבלה הצעת שלום מהמצרים ודחתה אותה. 

הטענה הזו, הנחשבת כאמת היסטורית מרה בשמאל הקיצוני - ההופכת שגורה בשמאל הישראלי - איננה נכונה. 

העובדות הידועות הן שהמצרים (דרך ארה"ב) הציעו, תמורת נסיגה ישראלית מלאה מסיני, ואחריה, ביטול מצב הלוחמה. כלומר: זו לא היתה הצעת שלום. לא הוצע שם משא ומתן. רק הוצעה נסיגה תמורת ביטול מצב הלוחמה הקיים (כלומר, חזרה לאותו מצב  שהושג בעקבות 1949 בהסכמי שביתת הנשק. לא יותר.). כל מי שמאזין ללשון החלקלקה שננקטת בתוכנית הטלוויזיה מזהה כיצד העובדות האמיתיות מוזכרות, ולאחר מכן מפורשות בדרך המקובלת על השמאל הקיצוני בישראל. 

לא חייבים לרוץ לארכיונים או לצטט את הספרות ההיסטורית הרלוונטית. העובדות הידועות והמוסכות מדברות בעד עצמן: זוכרים את הפסקת האש שארה"ב יזמה במהלך מלחמת יום- הכיפורים? 
ישראל הסכימה לה. ומי לא ? מצרים רודפת השלום.
איך ייתכן שמצרים, אחרי שכבר השיגה שליטה על כל התעלה, ובסה"כ מחפשת הסכם שלום עם ישראל, דחתה הצעה להפסקת-אש? כל המיתוס של סאדאת שרק רצה לצרוב את התודעה הישראלית ב-73' ואז לכרות שלום - קורס נוכח הסירוב המצרי הזה. 

אז נכון, תודעתה של ישראל נצרבה - היא איבדה את יהירות 1967 וגילתה את גבולות כוחה האמיתי (או יותר נכון, נזכרה מחדש בעוצמתם של בני-אדם, יהא מוצאם אשר יהא, כאשר הם נחושים לעשות משהו). אבל לא רק ישראל למדה משהו באוקטובר 1973. גם התודעה המצרית נצרבה ב-1973. מצרים למדה שגם בתנאים מושלמים היא לא תנצח את ישראל. שהדרך היחידה לקבל בחזרה את סיני - היא בנורמליזציה מלאה. כך הבשילו שני הצדדים לתהליך השלום בהובלת בגין וסאדאת. 

מה אפשר ללמוד ממה שקרה אז על מה שקורה עכשיו ? 
נקודה ראשונה: ראש ממשלה לא פועל לבד. הוא פועל עם המערכת שכפופה לו. הוא מכריע על הכיוון האסטרטגי - על בסיס העבודה והמידע והחלופות שהמערכות מעמידות בפניו. הנרטיבים הפוליטיים נוטים להסתיר את העובדה הזו. 
נקודה שניה: הקרדיט על ההישגים והאשם על הכשלון הם בד"כ תוצר של נרטיב. סביבו עשוי שיתנהל ויכוח פוליטי ועשוי שלא. בדרך כלל אין ויכוחים סביב מה שנראה כמו הישג.
ונקודה שלישית (מורכבת ואולי חשובה מכל): 
1) כל הזמן קורים דברים שאנחנו לא יודעים. 
2) יתכן שההחלטות הן שקולות, מדודות וסבירות. יתכן שלא. אבל לא כל דבר שנראה במבט ראשון כמו כשלון איננו בעצם הישג. ולא כל דבר שנראה במבט ראשון כמו הישג איננו בעצם כשלון. 
3) דבר אחד בטוח: אפשר יהיה בעוד 50 שנה לנהל ויכוחים היסטוריים לגבי מידת הצדק של הכיוונים אליהם הובילו אותנו מקבלי-ההחלטות. 

לסיכום: "הקברניטים" בחרו לסכם את כהונת גולדה כהתנהלות שנמנעה מקבלת החלטות אשר הביאה לפיצוץ נוכח מציאות. התוכנית מבקשת לשכנע את צופיה שאפשר היה למנוע את הפיצוץ הזה בהחלטות. הנרטיב הזה, שובה-לב ככל שיהיה, ועם רמזים פוליטיים ברורים לעת הזו, מתעלם מנקודה פשוטה אחת: לפעמים, תעשה מה שלא תעשה, הפיצוץ יגיע. אתה לא תוכל למנוע אותו. אתה רק יכול לקבוע כמה ערוך תהיה שהוא יגיע. היום, ממש כמו אז, לב הדיון, צריך להתנהל על הנקודה הזו. והיום, כנראה כמו אז, זה לא מה שקורה. 

30.4.2018

מושב הקיץ של הכנסת עתיד להיפתח, ואיתו קונפליקטים חדשים-ישנים: חוק הלאום ופסקת ההתגברות

מושב הקיץ של הכנסת מתחיל היום, ואיתו מתמקדת התקשורת בשתי יוזמות חקיקה:
ההתמקדות הזו מאוד טיפוסית לדינמיקה תקשורת-ממשל בישראל. עושים הרבה רעש, נותנים הרבה מקום למבקרי היוזמות. אחרי הכל, קונפליקטים זה מה שמוכר עיתונים ומשכנע אנשים להקשיב לרדיו או לצפות בטלוויזיה. 

אבל האמת העצובה מאחורי הקונפליקטים היא שאין כאן בעיה של ממש באף אחת מהיוזמות. כל מי שנאחז במגילת העצמאות ומוטרד מהשינוי שיביא עמו חוק הלאום מנסה להעלים או להצניע עובדת יסוד: המגילה עוסקת בהכרזה על הקמת מדינה יהודית. 

כל מי שנאחז בפסקת ההתגברות שוכח שלפני כמעט 30 שנה, בראשית שנות ה-90', כשנחקקו חוקי היסוד, היה דיון בנושא פסקת ההתגברות, נקבעה פסקת התגברות בחוק יסוד: חופש העיסוק, ואיש לא טען שפסקת התגברות בחוק יסוד: כבוד האדם היא אסון חוקתי. כולנו יודעים שיש פסקאות כאלה בדמוקרטיות אחרות. ויתרה מכך, ברור לכולנו שמעגל אינסופי של חקיקה-ביטול שיפוטי-חקיקה-ביטול שיפוטי הוא איננו סביר. בדמוקרטיה - כמו בדמוקרטיה - יש ריבון עליון. הוא העם, רצונו מיוצג בכנסת. לכן, המילה האחרונה צריכה להיות של הכנסת. 

שאלת היחסים בין חוקה לבין המילה האחרונה של הפרלמנט היא שאלה דמוקרטית קשה מאוד. אבל אין לה פתרון טוב. מי שמבקש להאמין שאפשר להגן על דמוקרטיה מתדרדרת באמצעות חוקה איננו מבין דמוקרטיה מהי. ברגע שיש לך רוב מספיק כדי לחוקק פסקת התגברות, ממילא יש לך רוב מספיק כדי לשנות את החוקה. מבין שתי החלופות, עדיפה - לכולנו - פסקת התגברות. היא, ממילא, תוודא דבר אחד חשוב: שהדיונים סביב ההתגברות על פסיקת בג"ץ לא ייעשו במחשכים. שההחלטה לחרוג מאמירה שיפוטית של בית המשפט העליון של מדינת ישראל - תהיה החלטה מושכלת, אחרי דיון ראוי. 

זה לא מורכב במיוחד. זה מאוד דמוקרטי. אבל האינטרסים ביצור הקונפליקטים האלה הם עזים מדי. הם טובים לאופוזציה, שסוף סוף יכולה להציג עצמה לפני הגרעין הקשה של תומכיה כאופוזיציה לוחמת (למרות היותה, בפועל, אופוזיציה אנמית). הם טובים לקואליציה, שסוף סוף יכולה להציג עצמה לפני הגרעין הקשה של תומכיה כמי שעושה כאן שינוי של ממש (למרות, שבפועל, היא קואליציה שבעיקר משמרת את הקיים). הם טובים לתקשורת שיש לה הזדמנות לעשות רעש ולמכור פרסומות. 

למי זה לא טוב ? לדמוקרטיה הישראלית. כי מרוב רעש -
  1. אין כאן דיון אמיתי בשאלות הפשוטות לכאורה האלה - איך יהיה הכי נכון לנו, כאן במדינה היהודית, להכריע באי-הסכמות בינינו (למשל: אולי בכלל היה עדיף ללכת למשאל עם בנקודות שכאלה?). 
  2. שאלות חשובות לא פחות אינן זוכות כלל לדיון, בגלל שהן נתפשות כמשעממות (בחירות ארציות מול אזוריות, זוכרים?) 
  3. חלק לא קטן של הציבור נופל שבי במקסם הקונפליקטים, ומאמץ השקפות עולם לעומתיות. העם משלם מחיר גבוה בגין הפופולריות שקונים הקונפליקטים - הוא הולך ומתפצל סביב קוי עימות שאין בהם כל טעם. 


13.3.2018

כמה מילים על אורלי לוי-אבקסיס

התקשורת, כהרגלה, לא נותנת מספיק תשומת-לב למי שתהיה, כבר עתה קל לומר, הפתעת הבחירות הבאות. 
אני שומע, בכל מיני מקומות, מפתיעים יותר ופחות, על גברים ונשים שהחליטו כי הקול שלהם - הוא שלה. 
וזה לא מפתיע כלל, אם זוכרים את הנקודות הבאות - 
  • היא עשתה את אחד ממסלולי-ההכשרה המרשימים ביותר שנראו עד היום אצל אשת ציבור. תרמה לחקיקתם של 26 חוקים ותיקוני חקיקה ופעילות ענפה בנושאי עבודה, רווחה, בריאות, עסקים קטנים, חינוך, דיור ציבורי, פריפריה; כיהנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, בועדת הכספים, וכסגנית יו"ר הכנסת. הפגינה עצמאות מחשבתית בנושא מתווה הגז והשקפה מאוזנת ועצמאית בנוגע לעתיד השטחים.
    בקיצור, ח"כ של קידום זכויות סוציאליות, חברתיות, דאגה למעמד הביניים ולמעמדות החלשים, המחזיקה בהשקפה ימנית מתונה.
    בדרכה הציבורית עד כה, כח"כ, היא שניה אולי רק לשלי יחימוביץ' במסלול האאוטסיידר שהפך לשליח ציבור העובד קשה ומתקן את העולם עבור הציבור. יחימוביץ' הצליחה להגיע הודות לעמלה עד לראשות מפלגת העבודה ושם ניגפה אל מול צירוף נסיבות אומלל ובהתמודדות ישירה עם הפוליטיקאי הערמומי  ובר-המזל ביותר שידעה ישראל מעודה. 
  • אבל יש לה, לאורלי לוי-אבקסיס, כמה יתרונות  שאין לשלי. ראשית, היא מגיעה מהימין המתון. היא איננה צריכה לשאת על גבה, כקופת-שרצים, את חוסר-הנכונות של השמאל הישראלי להתמודד, ראש בראש, עם משא אוסלו. 
  • שנית, יש לה יחוס אבות. מאותו סוג ממנו נהנה יאיר לפיד, אבל עדיף בהרבה. היא בתו של דוד לוי, הח"כ והשר לשעבר, מאריות הליכוד בתקופת יצחק שמיר, דמות פוליטית מבריקה ומתונה שלהוותה של ישראל לא הגיעה למקומות אליהם היתה יכולה (לוי, מעניין לציין, שהוכה שוק על ירך בהתמודדות על הנהגת הליכוד על ידי בנימין נתניהו, הפך לאחת הדמויות הראשונות המוצאות עצמן מחוץ לליכוד, בתקופת נתניהו); אחיינית למקסים לוי ז"ל, מי שהיה ח"כ וראש עירייה אגדי של לוד; אחות לז'קי לוי, ח"כ ולשעבר ראש עיריית בית-שאן; בת-דוד של חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות. נסיכת ליכוד אמיתית. עוד דמות שבדומה לרבים וטובים כבר לא יכולה למצוא את ביתה במפלגה אדירת-ההיסטוריה הזו (להוותם של כולנו, הרואים לדאבון לבנו כיצד מפלגות-ישראל ממשיכות בהתפוררות שהתחיל נתניהו עם יוזמת הבחירה הישירה). 
  • בתחרות מול יאיר לפיד, לי ברור - ולא רק לי - שאורלי לוקחת. בהליכה. גם בגלל הדרך בה נזכר דוד לוי, כדמות מאחדת (בניגוד לטומי לפיד ז"ל, שעם כל חיבתי אליו, אי אפשר להתכחש לסגנונו הפוליטי הנשען על הפרדה והאשמה) וגם בגלל שהיא נושאת עמה, מהבית, תכנים ערכיים נוספים לאלה שמבטיחים שליחי ציבור של מעמד-הביניים למען מעמד-הביניים. היא יכולה למכור את עצמה - בכנות מלאה - כמי שתייצג בנאמנות רבה גם את המעמדות-החלשים וגם את מעמדות-הביניים ההולכים ומתדלדלים בכלכלת נתניהו-לפיד-כחלון הנאו-ליברלית, זו המבטיחה הבטחות בקריצת עין לעשירים בעודה ממשיכה לתת למדינת הרווחה הישראלית להתדלדל אל מותה ולהפוך מול עינינו לחלום בלהות דמוי ארה"ב, נטול בטחון סוציאלי למי שאין ביכולתו לשלם עבורו. 
  • בדומה למנהיגי עבר רבים, כמו בן גוריון, כמו בגין, גם אורלי לוי-אבקסיס היא משפטנית בהכשרתה (תואר ראשון מהבינתחומי). כמותם, היא ראתה צורך להכשיר את עצמה לקראת עתיד כשליחת-הציבור. לא, היא לא למדה לתואר ראשון באדריכלות ותואר שני במינהל עסקים כמו מישהו אחר שאנחנו מכירים (הבחירה הזו, בגיל צעיר, מה ללמוד, ומדוע, אומרת הרבה יותר ממה שאנשים מבינים, על הדרך שבה אדם מתכוון להילך בה בפעילותו הציבורית). 
  • בדומה ליאיר לפיד, היא אשת תקשורת במקצועה. כן, יש לה את כל המיומנויות התקשורתיות הכל-כך לא קשורות לתפקיד המנהיג, אבל הכל-כך הנדרשות בעידן הזה, הנורא, מאדם המבקש להצליח להיבחר למשהו בפוליטיקה הישראלית. 
  • ויש לה, לאורלי-לוי אבקסיס, עוד תכונות שאין כמעט לאף אחד אחר בכנסת או בציבוריות הישראלית. כן, מותר להגיד את זה גם בעידן הזה של Politically Correctness. אולי במיוחד בו. היא אדם אטרקטיבי, ח"כ לוי-אבקסיס. אישה יפה. עם קבלות מקצועיות גם בהיבט האסתטי הזה. דוגמנית לשעבר. אותו סוג של אטרקטיביות הרי עזר לנתניהו ועוזר ללפיד. במקום להסתיר את הדיון בנושא הזה, בואו נשים גם אותו על השולחן. מראה חיצוני מושך הוא יתרון. במדינות אחרות, שליחי ושליחות ציבור שרצו רק עם הטיקט הזה הצליחו לסחוף המונים. והיא, רהוטה, חרוצה, עם קבלות על יכולת פעולתה כאשת-ציבור, עם ערכים פוליטיים חברתיים ברורים, לא תוכל למנף גם את הקלף הנוסף הזה, שיש לה איתה, ביד שחילק לה הגורל ? 
אז מי צריך להיות מודאג ? 
  • הראשון מבין הפוליטיקאים שצריך לדאוג מדמותה של ח"כ לוי-אבקסיס הוא כמובן משה כחלון. היא מבטיחה את כל מה שהוא כשל מלקיים בשנים ארוכות כשר אוצר. למרות כל הקמפיינים שקידם, האמת העצובה, הצועקת, נותרה כהווייתה - כלכלת ישראל נותרה עויינת לחלשים כפי שהיתה לפני שנכנס לכהונתו. 
  • השני שצריך לדאוג הוא כמובן יאיר לפיד עצמו. היא הרי בת-דמותו. בדומה לו, נכנסה מבחוץ. בניגוד לו, עבדה מלמטה. בלי הנחות. יש לה את כל מה שיש לו. ויש לה מאחורי הפנים היפות והקסם התקשורתי הרבה יותר ממה שיש לו. עבור בני מעמד-הביניים הזוכרים ללפיד את כשלונו כשר אוצר, לוי-אבקסיס היא אפשרות חדשה. 
  • השלישי שצריך לדאוג הוא כל מי שנשען על הקולות הצפים. אולי נפתלי בנט. אולי מי שתוביל את מרצ. אולי נתניהו עצמו. כי לוי-אבקסיס תוכל, יותר מכל אחד אחר, להבטיח אפשרות למשהו אחר. לתת לנואשים הזדמנות לשים קול על מישהי שבאמת תשנה משהו. שבמקרה הכי גרוע, כפי שהיא כבר הוכיחה, גם אם תקבל רק מעט מנדטים, כמו הגימלאים בזמנם, תשתמש בהם כדי לעבוד קשה למען כולנו. 
  • אחרון-חביב הוא אבי גבאי כמובן. בדומה לשלי יחימוביץ' גם הוא עתיד להיקלע לצירוף נסיבות מאמלל. אפילו את מקסם השווא העדתי, הטיקט האלקטורלי האחד והאחרון שנשאר לו, עודו הולך ומתפוגג מול מפלגת העבודה שאיננה מצליחה להתאחד מאחורי אף אדם - המזרחי הראשון שנבחר להוביל את מפלגת העבודה בבחירות - גוזלת לו אורלי לוי-אבקסיס בהליכה. 

בשולי הדברים, הערה: 
קשה שלא להרהר בנוגות בפניה של הפוליטיקה הישראלית. הליכוד, מפלגה כה עזה בפוטנציאל הטמון בה, עד שהיא מוציאה מתוכה שוב ושוב דמויות המסוגלות לסחוף ציבורים שלמים מאחוריהם, היתה מסוגלת לתת לישראל מנהיגות ראויה בעת הקשה הזו, לו רק היה לה מנהיג מאחד, היודע לשמור בתוך המפלגה דמויות כמו לוי-אבקסיס, כמו כחלון, כמו יעלון, כמו ליברמן. ישראל זקוקה - יותר מאי-פעם - למפלגות עוגן גדולות. 
אבל ההנהגה שלנו ? יודעת רק להאחז בשלטון על בסיס "הפרד ומשול". 
אנחנו צריכים מנהיגה כמו אורלי לוי-אבקסיס הרבה יותר מכפי שהיא צריכה אותנו. 

2.2.2018

שלוש הערות על הקרב הטורקי-כורדי בעפרין

החדשות מהקרב בעפרין, בו נלחמים הכורדים מול הצבא הטורקי על עצם הרעיון של מדינה עצמאית כורדית הן הזדמנות להרהר ב-3 היבטים של מלחמת האזרחים הבלתי-נגמרת בסוריה: 

1) מידתיות
שומה על העולם החופשי להבהיר לטורקיה את אותו המסר שהיא מתיימרת להעביר לישראל כבר שנים: מידתיות מה היא. טורקיה מדגימה היטב כיצד נסיונה של מדינה ריבונית לנהוג בתגובה להתקפה מבחוץ על שטחה יכול להתדרדר מהר מאוד לתגובה לא פרופורציונית שכל תוצאותיה הן פגיעה נוראה באזרחים. הדרך שבה טורקיה נוהגת במתנגדים ומבקרים את המבצע בתוכה פנימה מבהירה היטב את כל ההבדל בין ישראל לבין טורקיה. ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת ומתלבטת. ארדואן מבהיר לעולם כולו את צביעותו, ומדגים היטב לעולם הערבי את מוסריותה של ישראל. בדומה לבלעם, הוא יימצא כאחד ממברכיה ומקדמי תדמיתה הגדולים ביותר של ישראל. 

2) התגלגלות 
אתה יודע איך אתה מתחיל אבל אתה לא יודע איך זה מסתיים. ישראל למדה את זה על בשרה ב-1982 בלבנון. ולכן, מאז ההתנתקות, היא נוהגת משנה זהירות בכל תגובה לטרור היוצא מעזה. בנימין נתניהו, למרות הרטוריקה המאפיינת אותו כל מערכת-בחירות, מקפיד, יותר מכל קודמיו, לשמור על גבולות המבצעים אותם ממשלתו מאשרת. ארדואן, מנהיג טורקיה, לא הקפיד, והוא עתיד ללמוד שיעור חשוב על מגבלות הכוח. אולי זה יקרה כבר עתה, בעפרין. אולי זה יקרה במקום אחר, במורד הישורת של מלחמת האזרחים הסורית. הבחירה שלו להוביל את מדינתו אל תוך הסכסוך הזה בדרך הזו, עשויה להיות תחילת הסוף של משטרו. 

3) הפרד ומשול 
נוכח הבחירה של ארה"ב למדיניות של סיוע מרחוק, רק מעצמה אחת מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה. הנסיון ליישב בין התמיכה הפיננסית של רוסיה בכורדים, לבין עמידתה של סוריה מנגד (במקום הבהרה לטורקיה שאל לה לחצות קוים מסויימים), מלמדת כי רוסיה מתכננת מפה משלה של סוריה ביום שאחרי, שתהיה מושתתת על אידיאולוגיית "הפרד ומשול". 

14.1.2018

הערה בשולי ההפגנות באיראן


כדאי לא למהר עם הסיכומים. קצת סבלנות. כי אלה לא היו הפגנות רגילות.
אולי השלטון באיראן מבין את זה. אולי לא. 
אבל אנחנו צריכים לדייק.

נכון, ראינו בהיסטוריה מחאות פוליטיות שמשטרים דיקטטוריים מדכאים ללא זכר. ראינו את ברה"מ עושה את זה. ראינו את סין עושה את זה. ראינו את איראן עושה את זה.  אבל מחאה על רקע כלכלי פועלת אחרת ממחאה על רקע פוליטי. 
למה ? 
כי מחאה פוליטית מציבה את השוטרים, החוקרים, וכל אלה שהשתתפו בדיכוי ההפגנות בצד מנוכר לצד המפגינים. לעומת זאת, מחאה כלכלית משקפת את האמת המרה - המפגינים מוחים נגד סוגיות שמפריעות גם לשוטרים, גם לחוקרים גם לכל המדכאים האחרים. לפחות באותה המידה. אולי אפילו יותר. כי מי שהקדיש חייו למען המשטר מתקשה יותר להסביר למשפחה כיצד ומדוע הם לא יכולים להרשות לעצמם ביצים גם השבוע. מתנגדי-המשטר יכולים לקטר בקלות. למתוח ביקורת על משאבים הנשפכים בניכר. אבל תומכי-המשטר? מה הם יעשו? 

האמת הבסיסית בנוגע למחאה על רקע כלכלי היא שסוג כזה של מחאה - אי אפשר לדכא לאורך זמן.
שעון החול של המשטר באיראן מתקתק.
המשטר צריך לפתור את הבעיות שעומדות בשורש המחאה הזו. גם אם הוא יצליח לרמוס ולדכא כל ביטוי חיצוני של גל המחאה הזה וגלי המחאה הכלכלית שיבואו אחריו, המציאות תהפוך את המשטר, לאורך זמן, לגזע עץ חלול. 
ואז - כפי שקרה לברית המועצות - המבנה השלטוני האיתן לכאורה מבחוץ, יקרוס פנימה במפתיע. 
זו רק שאלה של זמן.
אולי שנה. אולי עשור.
אבל הגרגרים בשעון החול של המשטר האיראני הנוכחי אוזלים. 



והערה בשולי ההערה הזו
כאן בארץ נוטים להביט לטווח הקצר מאוד קדימה. נפילת המשטר האיראני - כאשר תבוא - תהיה נקודת שינוי גדולה במזרח התיכון. היא יכולה להיות התחלה של מלחמה נוראה בין שיעים לסונים. היא יכולה להיות התחלה של השלב הבא (והנעים יותר) של אביב העמים הערבי. גם ישראל תוכל להשפיע לאיזה כיוון יזרמו האירועים, כאשר יגיע הזמן. כדאי לחשוב על כך כבר עתה ולא לעמוד מופתעים בנשוב רוחות הזמן. 

30.12.2017

חייבים להחליט מה עושים עם שטחי יהודה ושומרון

כל מי שחושב שישראל צריכה לספח את השטחים צריך להבין דבר פשוט: שיטור הוא לא פעולה צבאית. 
רוצים לספח? תתחילו בצד הכי בסיסי שיש: תחליפו את הצבא במשטרה. 
זה לא מסובך במיוחד, לא ?
אז זהו... שכן. למה אתם לא עושים את זה? כולנו יודעים למה.
שוטרים לא יוכלו להתמודד עם הפרות-הסדר האינסופיות בשטחי יו"ש. 
בתי-המשפט יתמודדו אחרת עם חלק מההפגנות וביטויי-המחאה מאשר בתי-הדין הצבאיים. 
ולכן אי אפשר לספח.

המצב הזה - של לא לבלוע ולא להקיא - הוא מסוכן.
הוא מייצר מפקדים שמתבלבלים בין פעולות השיטור שהם מובילים ביו"ש. כל אחד היה מתבלבל במקומם.  הם נדרשים להוביל יחידות צבאיות ברמות של איפוק וריסון שאינם מאפיינים צבא. הם נדרשים להכיר במצבים מסויימים שבהם עדיף שלא לפעול אלא להימנע מפעולה, כמו המ"פ שנדרש שלא להגיב לילדה שהתגרתה בו
אין מנוס מלהכיר בכך שהקוים המפרידים בין השחור והלבן מיטשטשים.

תחשבו לרגע על המצב בשטחי האש והאימונים בנגב. החוק ברור מאוד. אפילו בהגדרת שטח אש בויקיפדיה מזכירים אותו. אסור להיכנס לשטח אש בלי אישור. בוודאי שאסור להיכנס לבסיס צבאי בלי אישור. בהנחה שיש שילוט מתאים מסביב לשטח האש - אני הייתי מוציא הנחיה לחיילים לירות ירי אזהרה לגבי כל מי שמסתובב בשטח אש ללא אישור. ואם הוא לא מתאדה משם - "להפסיק לראות אותו" ולהתחיל להתאמן על השטח בו הוא נמצא בירי.
האם יש ספק  שעל חייל להפעיל כוח סביר למנוע גניבה של ציוד שהוא אחראי עליו? אם אני הייתי משפטן צבאי, הייתי מגדיר כוח סביר בנסיבות = לכוון נשק, לדרוך, ואם צריך - לירות כדי לפצוע.

צריך להבין - בשני המקרים - מדובר בשטח צבאי. לא בשטח אזרחי רגיל.
אין כאן מקום לייבא נורמות אזרחיות של "לקרוא למשטרה".
הצבא הוא הכוח העליון בשטחים כאלה.
מפקד שלא יודע להשליט סדר בשטח עליו הוא ממונה מכוח הדין הצבאי הוא מפקד שהתבלבל.
מה בלבל אותו ? 50 שנות שליטה ביו"ש. 

מהפרספקטיבה הזו - של הבלבול של מפקדי-הצבא - זה לא באמת משנה מה נחליט לעשות, אם לספח או לוותר. אבל את המצב הנוכחי שבו הצבא מתפקד בתור משטרת-ביטחון בשטחים - חייבים לסיים. 

מה יקרה אם לא נסיים? פשוט מאוד ועצוב מאוד. אט-אט כפי שהמים שוחקים את הסלע, איכות הפיקוד הצבאי שלנו תישחק, עד שיבוא היום שבו לא נוכל עוד לנצח בהתמודדות עם האויבים שיש למדינה שלנו. 
ובניגוד להם, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. 
אפילו פעם אחת.