Donald Trump is the president elect of the United States of America

After counting most of the votes in most of the states, media reported that Hillary Clinton called Donald Trump and conceded. Trump gave a surprisingly mild and gloriously unifying winner's speech.

Trump expressed appreciation to Hillary Clinton's campaign and service to the United States. He delivered unifying messages:  "Now is time for america to bind the wounds of division...it is time for us to come together as one united people...I pledge to every citizen of our land that I will be president of all Americans...for those who have chosen not support me in the past... I am reaching out to you... so that we can work together and unify our great country ..."

He repeated promises of rebuilding the nation, supporting veterans... " ...the forgotten men and women of our country will be forgotten no longer ... a project of growth and renewal ...we will ... take care of our great veterans... we will double our growth"

He expressed a message of peacefulness towards the world. "we will get along with all other nations willing to get along with us...we will deal fairly with everyone all people and all nations".

Trump thanked a lot of people, starting with his parents and family, and went through a lot of political allies and  activists (Some may find  possible hints in his choice of stressing some thanks over others. For example: what are the expected roles of Rudy Giuliani? Jeff SessionsChris ChristieBen CarsonMike Flynn? Reince Priebus?)

Trump's final promises:
  • "We will not let you down. "
  • "We will do a great job. "
  • "Our work is just beginning. "
What president elect Trump has not said, although he appeared to be highly aware of, was that now that the campaign ends. The real work begins. While his campaign succeeded using extreme tactics, his governance shall not succeed using similar means. Reviewing the points I chose to quote from his speech it is easy to see that the key for a successful presidency of Donald Trump lies in balance and moderation. Is he going to be able to make it?

So far, Trump has been portraied by the media as the anti-thesis of Theodore Roosevelt's "Big Stick" ideology (which summarizes in the quip "speak softly, and carry a big stick."). But truth is that we do not really know the man. Despite his quick and blunt twitters and statements, he has been able to manage a disciplined campaign, hold it all together, and cross the finish line first.

Now that this exhausting one year race is over, Trump is entering a longer race, one that includes great adversities. For freedom loving people, nothing would be better than having the world's greatest superpower becoming stronger while keeping its unique democracy intact. Can Trump navigate the ship Americana in the troublesome seas of early 21st century international politics and global economy? How shall he prevail against Chinese and Russian leaderships? How shall he confront the more complicated issues he promised to solve with a harsh hand ? Time will tell.

It is always more popular to foretell hardships and sorrow. But for now, it is advised that all shall remember what was written in this blog many months ago: Donald J. Trump is no joke. He was not playing around as a candidate. It is safe to assume that whatever ways his presidency unfolds, he shall be revealed as a hard working president. Let us hope and pray that his term in office shall be remembered as one of the greatest, and that his name shall be mentioned in the future with former great republican presidents, the likes of Abraham Lincoln, Theodore Roosevelt and Ronald Reagan.


How the wisdom science fiction could have helped me decide who to vote for in the united states elections

The U.S Elections are coming to their climax tomorrow.

And even this late in the race, it is still unclear which candidate is worse. Donald Trump is still a riddle. Douglas Adams' the Hitchhiker's guide to the Galaxy comes to mind, with a similar puzzle regarding president of the Galaxy Zaphod Beeblebrox. We are still learning to distinguish "between him pretending to be stupid just to get people off their guard, pretending to be stupid because he couldn't be bothered to think and wanted someone else to do it for him, pretending to be outrageously stupid to hide the fact that he actually didn't understand what was going on, and really being genuinely stupid."
Is it true, that Trump, just like Beeblebrox, prefers "people to be puzzled than rather be contemptuous"?

Unlike Trump, Hillary Clinton has never pretended to be stupid. It might be one of the most obvious differences between these two nominees. And yet, her image is tarnished in the eyes of many voters. Considering the gap in governmental experience between these two nominees, it can be said with confidence that more than Trump beating Clinton, these have been elections in which Clinton was constantly displaying an ongoing inability to become acceptable as a nominee in the eyes of a great part of the republican college of voters.

comparing the levels of loathing in both camps, it seems that despite Trump's horrible collection of blemishes, which may very well be an unprecedented record in U.S history of elections, Clinton is still the most loathed nominee to be campaigning for ages. Considering the fact that she is following the campaigns of Barack Obama, the first non-white U.S  president, this says something.

Facing with two nominees who are utterly unacceptable in the eyes of the other half of the nation, the U.S has a very difficult time ahead, whoever may win.

This may very well be a good time to take another bit of wisdom from Douglas Adams, this time from the Restaurant at the end of the universe:
"...one of the many major problems with governing people is that of whom you get to do it; or rather of who manages to get people to let them do it to them. To summarize: it is a well known fact that those people who must want to rule people are, ipso facto, those least suited to do it. To summarize the summary: anyone who is capable of getting themselves made President should on no account be allowed to do the job. To summarize the summary of the summary: people are a problem."

The solution proposed by the genius Science Fiction writer? the ruler must be someone who does not want to do it. Democracies have chosen a different path. But in times of great alienation with nations, the difficulty of finding a unifying leader may be impossible to overcome. Think Abraham Lincoln. His election did not bring unity. It brought a civil war, because people opposing him knew what his election meant.

What does the election of Trump or Clinton mean to the other side of the political map?  Can either one of the find within the great ability that shall be demanded to lead the U.S of A towards a unified future? Of the two, Trump seems as the less probable one to be able to become a non-divisive president. That is the reason why, had I been a U.S citizen, Hillary Clinton would have been my vote. Not because of any confidence in what type of president she might become. Because of the certainty of what kind of president Donald Trump cannot become.

And if you wonder if there is another secret ingredient behind Donald Trump's success in his 2016 campaigns, John Oliver has an interesting suggestion:


הספד לשמעון פרס

עם כל כך הרבה הספדים סביב לשמעון פרס, האיש שזכה לכבוד וליקר רק אחרי שהפסיק להיות פוליטיקאי והיה לנשיא, נדמה שהספד נוסף הוא מיותר למדי. 

אבל מותו של שמעון פרס הוא אירוע משמעותי בפוליטיקה הישראלית בגלל סמליותו. 
האיש שלא מילא עוד תפקיד ציבורי בשנה האחרונה, הוא אחרון הפוליטיקאים הבולטים מדור הבנים המייסדים של המדינה שלנו. 

מותו מבהיר עוד יותר עד כמה ישראל החליפה תקליט באמצע שנות ה-90 והתחילה תקופת מעבר. 
העשור שבין 1996 ל2006 היה מבלבל בגלל כהונתם של אנשים כמו ברק ונתניהו, אבל אם נזכור שהעשור הזה התחיל עם שמעון פרס כראש הממשלה והסתיים עם אריאל שרון כראש הממשלה, 
נבין שבסך הכל ראינו את נתניהו וברק מתפרצים קודם זמן (באופן שספק אם הועיל להם או לנו). 
מאז עברנו ברורות אל הדור השלישי של ההנהגה הפוליטית הישראלית. אנשים כמו בנימין נתניהו, אהוד ברק, אהוד אולמרט, ואחרים, שהיו ילדים צעירים עם קום המדינה, וגדלו יחד עם מדינת ישראל.  
מותו של שמעון פרס מזכיר לנו שלא עוד נזכה לשמוע את עצתם והשקפתם של מי שהיו אנשים צעירים שמילאו תפקיד עוד לפני קום המדינה, כמו אריאל שרון, יצחק רבין או שמעון פרס. 
עכשיו אנחנו לגמרי בידיים של נתניהו, ברק ודומיהם. 

פלא שאנחנו חשים מיותמים ? 

מהי מורשת פרס? קשה לדעת. בעוד עוצמת דמותו כבטחוניסט תלך ותתעצם ככל שיעברו השנים, דמותו כפוליטיקאי ומדינאי תיוותר קשורה לעד עם היוזמות המדיניות שקידם, ומתוכן שתיים כשלו ורק אחת הצליחה. הסכם השלום עם ירדן עודנו עומד. אך הסכם ירדן לא הגיע למימוש ואת שברי הסכמי אוסלו אנו רואים גם בימים אלה ממש. 

אני מעדיף לאמץ את המבט האופטימי של שמעון פרס כתרומה שלו לחזון הציוני: 

האופטימיות שהתבטאה במישור האינדיבידואלי, באימרה שלו: "האופטימיסט והפסימיסט מתים אותו דבר, הם רק חיים אחרת. ". 

האופטימיות עליה ניתן ללמוד בדרך בה קידם כשר ביטחון את מבצע אנטבה, ומתומצתת בפתק ששרד מהתכתבות בינו לבין רוה"מ, יצחק רבין ז"ל במהלך ההמתנה לתום הפעולה

באותו פתק כתב פרס:
"איך מתחיל מבצע? 1. אומרים שהוא בלתי אפשרי. 2. המועד אינו מתאים. 3. הממשלה לא תאשר. השאלה היחידה שראיתי, ואני רואה עדיין, היא 'איך זה מסתיים'". 

האופטימיות הטבועה בסרט שהופץ עם ידי מרכז פרס עם פרישתו מתפקידו כנשיא:
הסרט מסתיים במשפט שכדאי לכולנו לאמץ ואיתו נזכור את אומרו, את שמעון פרס ז"ל: 
אתה גדול כמו המטרה שאתה משרת, ואתה צעיר כמו החלומות שלך
יהי זכרו ברוך. 

לקריאה נוספת 


הקשר בין דמוקרטיה והישרדות

לא מזמן כתבתי כאן על סוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי והופתעתי לקבל פידבקים מקוראים ושבים מהם אפשר היה להבין שלדידם הפיכתה של מדינת ישראל לעוד דיקטטורה מזרח תיכונית היא לא איום. 

יש אף הסבורים שכך יהיה יותר טוב. 

איך תשכנע את מי שאיבד את הגיונו בתחביר הפשוט של המשילות ? 

האם לא די בכל מה שלמדה האנושות בתהליך הכאוב והארוך של ההתנערות מהמשטרים המלוכניים שעבר העולם המפותח ? (זה הקרוי המערבי) 

האם לא מספיק להתבונן בדרך שבה רוסיה מתקשה להתנער מהמנטליות הצאריסטית ושבה וכושלת שוב ושוב, בלי קשר לאידיאולוגיה, אל תוך משטר אוטוריטרי שאיננו מקדם את רווחת העם הנשלט ? 

האם מבט נוקב בעמים שסביבנו איננו מספיק כדי להבין עד כמה איכות הייצוג של המשטר השולט היא מרכיב מפתח באיכותה של המדינה ? 

המודל הסיני, יש האומרים, הוא מודל עדיף. והם מציגים את הפיתוח והקידמה והשגשוג שהביא המודל האוטוריטטיבי הקפיטליסטי של סין, ומשווים אותו למודל הדמוקרטי המקרטע של הודו. 
ואם זה מספיק טוב לסינים, הם מוסיפים, מדוע שזה לא יתאים גם ליהודים? 

דווקא העם היושב בציון צריך לדעת יותר טוב מזה. 

מבט עצוב בהיסטוריה שלנו מלמד עד כמה רודנות הביאה אותנו, שוב ושוב, אל עברי פי פחת. 
איבדנו כבר שני בתים בגלל הרודנות. הראשון בגלל מלכים לא חכמים. השני בגלל רודנות של קיצוניים. 

האומנם אנחנו צריכים לסכן גם את השלישי בדרך הזו? 
יש לנו, בידיים שלנו, את המשטר שתואר במילותיו בנות האלמוות של וינסטון צ'רצ'יל, כגרוע פחות מכל המשטרים, ובמו ידינו נביא על עצמנו חלופה גרועה יותר ? 

החיים במזרח התיכון, בדור הזה, וגם בדורות הבאים, צפויים להיות מאתגרים וקשים. 
מדינת ישראל היא לא מדינה פשוטה לשליטה ומשילה. 
דמוקרטיה היא המשטר האפקטיבי ביותר בנסיון להבטיח קיומן של חלופות למדיניות בכל רגע נתון. 
קיומן של חלופות, בצד דיון ציבורי אפקטיבי בהן, הם היסוד הדרוש  למשילות טובה. 
הוא לא מספיק, אני מודה. 
צריך גם ביצוע אפקטיבי, ובכך ישראל, כמו כל הדמוקרטיות, נאבקת. 
אבל הדרך האחרת, שלטון רודני שאין בו חלופה שלטונית ודיון בה, תהפוך אותנו למדינה דומה מאוד לשכנותינו. וככל שנהיה דומים להן יותר, כך ייקל לאלה בהן שאינן חפצות בקיומנו, לעלות עלינו ולכלותנו. 

הזכרון ההיסטורי שלנו מספיק טוב כדי לזהות את האמת במה שכתבתי כאן. 
תחשבו על זה. 
ובחרו את הבחירה הפטריוטית.
שמרו על ישראל דמוקרטית. 


אייר פורס 1 הישראלי כבר כאן

התקשורת מדווחת שהמטוס שנרכש כדי להיות מטוס ייעודי לראש ממשלת ישראל ולנשיא מדינת ישראל נחת בישראל. בקרוב יתחילו לעבוד עליו ובעוד זמן-מה יוכלו ראשי המדינה שלנו לנסוע לחו"ל כמו הגדולים. 

אומנם נשיא המדינה הנוכחי, ראובן ריבלין, אומר שהוא מעדיף לנסוע במטוס רגיל, בתחבורה ציבורית  כדי להיות בקשר עם הציבור, אבל מה זה משנה מה הוא אומר ?

נשיא לא מנהל את המדינה.
ראש הממשלה מנהל. 
ונתניהו, ראש הממשלה שלנו, חושב שישראל צריכה מטוס לבכיריה. 
ממש כמו בארה"ב. 

וזה לא משנה שיש בישראל אנשים עניים שזקוקים לתמיכת עמותות כדי שלא יצטרכו לבחור בין תרופות למזון. 
וזה לא חשוב שיש בישראל שכבות שלמות שלכודות בפריפריה עם מערכת חינוכית גרועה שתדון אותם לעתיד במקום בו נולדו, ללא סיכוי אמיתי למוביליות חברתית. 
וזה לא משמעותי שכל ההצדקות למטוס הזה אולי נכונות למשטר נשיאותי, אבל לא למשטר פרלמנטרי שיכול להתנהל היטב גם בהעדרו של ראש הממשלה. 

אומרים לנו שזה עניין של יעילות כלכלית, של קשיחות ישראלית, של עוצמה. 
אבל האמת היא שזה עניין של יוקרה, של נפיחות ושל העדר-פרופורציה. 
האמת הזו עצובה. 

לקריאה נוספת 


אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ?

אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ? 

אפשר לשמוע אנחות כבדות מחלקים רחבים של היציעים הדמיוניים, סביב קרב הגלדיאטורים הזה. 
האומנם זה מה שארצות הברית של אמריקה מסוגלת להציע ?
האם השניים האלה הם המיטב שיש למערכת הפוליטית האמריקאית ? 

בכל זאת, ארה"ב, אתם יודעים, מנהיגת העולם החופשי?
אחת מ-3 המעצמות הגדולות של הגלובוס (לצד סין ורוסיה) ? 
ומה שהיא יכולה להציע לנו זה -
  • או מזכירת מדינה שהצליחה להמאיס את עצמה על הצעירים של מפלגתה בדרכה הכל-כך ממסדית 
  • או מיליארדר שחצן שהצליח להמאיס עצמו על כל אדם הגון בטקטיקות שלו ? 

מה עם איזה ג'ון קנדי? פרנק דלאנו רוזוולט ? אברהם לינקולן ? ג'ורג' וושינגטון ? 

האמת היא שכל ה-4 שהזכרנו - ג'ון, פרנק, אברהם וג'ורג' - זכו גם הם בזמנם לביקורת קשה מצד יריביהם הפוליטיים. לגבי קנדי, רוזבלט ולינקולן הדברים ידועים.
לגבי וושינגון הדברים זכורים פחות. 
הדברים הבאים למשל על וושינגטון- 

"a brief but trite review of your six years administration, mark the progressive steps which have led the way to the present public evils that afflict your country. . .the unerring voice of posterity will not fail to render the just sentence of condemnation on the man who has entailed upon his country deep and incurable public evils." 
("Belisarius," "To the President of the United States," Aurora General Advertiser, 11 September 1795)
היו יכולים להיות מוטחים על ידי דונאלד טראמפ כלפי הילארי קלינטון ואיש לא היה מהסס לרגע לזהותם כסגנונו של האיש. 

כן, עיקר הבעיה היא נוסטלגיה. בלעדיה, קל להבין שבכל דור היריבות מניעה את ההערכה של המתמודדים של אותה העת. היריבות היא הגורם היוצר מאחורי התלונות על רמתו המוסרית והאישית. היריבות היא הדבר שבלעדיו היינו מביטים על המתמודדים בצורה קצת שונה. 

תגידו מה שתגידו על חסרונותיהם (ויש להם חסרונות) - 
 דונאלד טראמפ הוא איש עסקים בולט, לרוב מצליח, עם סגנון בוטה ופשטני של אמירת האמת שלא, ללא סייגים, ללא היסוס. 
הילארי קלינטון היא מדינאית בולטת, לרוב מצליחה, עם סגנון מורכב וזהיר של התנסחות המבטא תפישה שכלתנית של העולם. 
הסגנונות שלהם מאוד שונים, אבל העימות ביניהם מבטא בצורה עזה, אולי יותר ממערכות-בחירות רבות בעולם הדמוקרטי, שני סגנונות חיים, שתי תפישות פוליטיות, שתי פרספקטיבות על העולם. 

כן, זו לא סתם יריבות. קורה כאן משהו מול עינינו. 
האומנם טראמפ מבטא את השקפת המפלגה הרפובליקנית? האומנם קלינטון מבטא את השקפת המפלגה הדמוקרטית ? 
נדמה שמערכת בחירות בין ברני סאנדרס לבין ג'ב בוש היתה יכולה לבטא בצורה טובה יותר את הפערים בין המפלגות.
נדמה שהפער בין המועמדים לבין הבוחרים הוא גדול יותר ממערכות-בחירות קודמות בעבר. 
נדמה שהעתיד יהיה אחר. 

אני סבור שזו אולי מערכת הבחירות האחרונה תחת הSixth Party System, אותו מערך בריתות פוליטיות ומאזן כוחות בין מפלגתי שמאפיין את ארה"ב כבר כמעט 60 שנה (ויש האומרים כמעט 100 שנה). 

אנחנו בתקופה של שינוי, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה. 
לא מאמינים לי?
במקום להתרכז בתלונות על הילארי ועל דונאלד, הקשיבו לדרך בה האנשים סביבם מדברים. 
התבוננו בדרך בה המערכות הפוליטיות פועלות במערכת הבחירות הזו. 
זו הולכת להיות מערכת בחירות מרתקת, בלי קשר לשאלה מי ינצח או תנצח. 

ואם רק נפסיק להתלונן על רמתם של המתמודדים, ונבין שהעימות כאן הוא על משהו גדול יותר, אולי גם נוכל להינות מזה. 


40 שנה למבצע אנטבה

אי אפשר ולא נכון להתעלם ממלאת 40 שנה למבצע יונתן, הוא מבצע אנטבה. הפעולה הצבאית הזו שנועדה להציל יותר מ100 נוסעים יהודים וישראליים שנחטפו על ידי טרוריסטים, היא אירוע משמעותי ביותר במאה ה-20. לא רק בפרספקטיבה ישראלית. בפרספקטיבה האנושית. 

האפשרות הזו להתמודד עם טרוריסטים ולהצליח, העדות הזו לעוצמתה של הרוח האנושית, הידיעה שלא חייבים להיכנע, היא משהו שיכול וצריך ללוות מקבלי החלטות בכל מקום, בכל זמן. 

צריך הרבה אופטימיות, הרבה נחישות ולא מעט עוז כדי להחליט על פעולה כזו. אפשר לקוות שמקבלי-ההחלטות שלנו יידעו להמשיך ולהחליט בדרך הזו. 

הסרטון המצוייר הזה שמסכם את המבצע הוא אולי לא התיאור ההיסטורי המוסכם והמדוייק ביותר שיש, אבל הוא בהחלט דרך אפקטיבית לזכור, ולהזכיר: 

הסרט התיעודי הזה של רשות השידור גם הוא כנראה לא יהיה נרטיב היסטורי נאמן לגמרי למקור. אבל גם הוא דרך טובה לזכור ולהזכיר: 

נזכור ונוקיר את סא"ל יהונתן נתניהו ז"ל, שנהרג במבצע. 
נוקיר ונעריך את קורבנו של חייל צה"ל סמ"ר סורין הרשקו שנפצע קשה בעמוד השדרה ונותר נכה צה"ל, משותק בארבע גפיו, המצליח להתמודד עם מצבו בצורה מעוררת-השתאות והערצה. 

נזכור את 4 החטופים הישראלים שנהרגו: 
3 במהלך השתלטות כוחות צה"ל על הטרמינל: 

ונזכור ונזכיר שרוח לוחמי-אנטבה, הרוח הבלתי-נכנעת, זו שיודעת שאפשר גם אחרת, תפעם גם בנו - אם רק תרצו, אין זו אגדה.