22.12.2010

ח"כ בן ארי, בתרגיל יח"צ מבריק, קורא לתושבי רמת-אביב לסייע בקליטת פליטים ועובדים זרים בשכונתם


לפעמים קורה ומישהו עולה על משהו שגורם לך לחייך ולהמהם באותו הזמן (לא פשוט החיוך-המהום הזה. נסו בעצמכם). ח"כ מיכאל בן-ארי מהאיחוד הלאומי הצליח לעשות זאת במהלך מבריק, במסגרתו הוא פונה לדיירי שכונת רמת-אביב ומבקש מידע על דירות פנויות להשכרה בשכונה, כדי שניתן יהיה לשכן בהן פליטים ועובדים זרים. אולי תושבי דרום תל-אביב אכן לוקים בשנאת-זרים, אבל מרתק יהיה לראות האם יהיה מישהו בצפון ת"א שירים את הכפפה, ואכן ינסה ליצור מהלך בו פליטים יעברו לגור מהדרום העני לצפון העשיר. מהרבה בחינות, בן-ארי הצליח להציב אתגר אמיתי בפני החברה הישראלית.



8.12.2010

לפעמים זה פשוט לא הולך לראש הממשלה

אחרי שהדליקה כובתה בדיוק כשהמטוס הגדול בעולם רק התחיל לעבוד, למרות שביבי הביא אותו במיוחד;
אחרי שמבקר המדינה התעקש לא לדחות את פרסום הדו"ח התקופתי על שירותי הכבאות, חרף בקשתו של ביבי, וכך הולך להתפרסם לו דו"ח שכולם יודעים שיהיה חריף וקשה בתזמון נורא עבור הממשלה הזו;
הנה מתפוצץ מהלך הגנתי נוסף של ראש הממשלה בפרצופו.

ראש צוות המשימה המיוחד לטיפול בנפגעי הכרמל מרים פיירברג התפטרה, לאור חוסר ההתלהבות של שלל גורמים מהמינוי שלה לתפקיד. לקח למרים פיירברג כנראה זמן להבין את מה שראשי הרשויות המקומיות ויו"ר הכנסת הבינו מייד - שמדובר בנסיון של ראש הממשלה ליצור מרחק בינו לבין מאמצי השיקום, שמביע, יותר מהכל, חוסר רצון שלו לשאת באחריות לכשלון השיקום.

המהלך הזה, מבהיר לנו מראש מה המרחק בין ההבטחות המפוזרות על השיקום המהיר ככל הניתן, לבין הערכותיו האישיות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, פוליטיקאי מפוכח שכמותו.

האם התפטרותה של כרית-האוויר בדמות ראש-העיר-נתניה פיירברג תבהיר לו שאין מה לעשות, ועליו לקחת אחריות אישית ובאמת לעשות כל שביכולתו כדי למלא הבטחתו על שיקום מהיר ? או שמא הוא ינסה למצוא שעירים חדשים לעזאזל ? הזמן יגיד.

בכל הנוגע להסברה, התגובה המיידית של יחסי הציבור של ביבי מצביעה לכאורה על לקיחת אחריות אישית. אבל אם עוד יש מישהו במידנת ישראל שמאמין למהלך יחסי-הציבור האחרון, ומצפה שביבי ינהל את השיקום אישית עד להשלמתו המהירה והמוצלחת, נזכיר לו את מה שנשיא מצרים, מובארק, לא שכח.

אגב, לכל סניגוריו של ביבי - אם יש כובע אחד שאשמח לאכול, זה לגלות שהפוסט הזה יתגלה כמוטעה. אבל היה וגם בעניין הזה ייחשף ראש-הממשלה בערוותו, האם סוף-סוף ילמדו נאמני-ביבי להביט במציאות המאכזבת בעינים פקוחות ?

6.12.2010

הוא הא מי נולדה ? פלסטין החדשה !

מדיניותה של ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים בשנים האחרונות מתחילה לשאת פירות.
דיווח בחדשות ואלה! מלמד כי ברזיל וארגנטינה הצהירו במכתבים לראש הרשות הפלסטינית על נכונותן להכיר במדינה הפלסטינית בגבולות 1967 (יש לשים לב שהדיווח של ואלה! מעט מטעה. קשה להכיר במדינה שטרם קמה. הרשות עצמה לא הכריזה על הקמת המדינה הפלסטינית ועל גבולותיה, כך שלמרות שהניסוח בכתבה שונה מכפי שתיארתי כאן, השכל הישר מחייב אימוץ המסקנה שהסקתי).
כפי שכבר כתבתי, לממשל אובאמה יש אינטרס רציני מאוד בקידום התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני.
מדיניות ממשלת ישראל בוודאי לא מעוררת אמון כלפיה ברשות הפלסטינית או רצון לפעול בשיתוף פעולה.
כך שהתרחיש שהבטיח ראש ממשלת הרשות, סלאם פיאד, של הכרזה חד-צדדית על הקמת המדינה הפלסטינית במהלך שנת 2011, קורם עור וגידים אל מול עינינו.
האמת ? מגיע להם.

5.12.2010

לא רק בכרמל. הכובע בוער גם על ראשם של בנימין נתניהו, אלי ישי ואחרים

בעוד שהשר יצחק אהרונוביץ' (שהמשך כהונתו כשר לביטחון פנים עדיין תמוה בעיניי לאור פרשיית הערבוש הנשכחת) מפגין מנהיגות ראויה ומפתיעה ומצהיר שאין לעסוק בבעיות שהביאו לאסון כל זמן שהלהבות טרם דוכאו, מאבקם של פוליטיקאים רבים אחרים מבהיר היטב שהלהבות שבכרמל לא עצרו שם, ושהם חשים שעל ראשם בוער הכובע. מאיר שטרית, שר הפנים הקודם, פתח במאבק תקיף, נמרץ ונחרץ להטלת האחריות על כתפיו של אלי ישי. אלי ישי, השר המכהן, האחראי מיניסטריאלית לאסון, זריז כהרגלו, מתנער (במיומנותו של מי שכנראה כבר התחיל להתכונן לועדת החקירה), מכל אחריות למחדלים שהובילו לאסון.

אני לא עיוור לחלקה של התקשורת בדינמיקה שהובילה לדיונים נלהבים ולוהטים באחריות לאסון עוד לפני שכל הלהבות כבו
וטרם שמשפחות החללים זכו להביאם לקבורה.

אבל פוליטיקאי אחראי צריך לדעת להגיד שיש דיונים שטרם הגיע זמנם. שאין להטיל אשמה באחרים כשיש אנשים הנלחמים בלהבות ונתונים לסכנת חיים. שיש זמנים בהם יש לדעת להימנע מבזבוז אנרגיה ומשאבים בהטלת סרה באחרים, כך שהם יוקדשו לפתרון הבעיה הבוערת שלפנינו.

פוליטיקאי אחראי גם צריך לדעת שועדת חקירה איננה מובילה לתוצאות. גם לא ועדת בדיקה. הדוחו"ת כבר נערמו בסוגיות הכבאות במדינת ישראל. מי שדורש ועדת חקירה מבקש להגן על ישבנו מן הבעירה, ולא להביא את מערכת הכבאות התשושה לנעורים חדשים.

אבל איך אפשר לבוא בתלונות לאדונים מאיר שטרית או אלי ישי, כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, בקרב המגן על דימויו הציבורי
מתיר את רסן ההוצאה הציבורית בעבור הוצאות שנדמה שהן יותר פופוליסטיות מפרקטיות ועושה שימוש בדימויים היסטריים המזכירים את הקרב על בריטניה. נתניהו לא לבד. גם אחרים משווים בששון את האסון לאסונות לאומיים של מדינות אחרות ללא שיקול דעת, ואחרים בוחרים להטיח את דעותיהם הקדומות בנפגעי האסון.

כאשר ראש ממשלתה של מדינת ישראל בוחר לעסוק בקרב על הישרדותו האישית, ושריו מחקים-חוזרים אחריו, ומנהיגים אחרים בוחרים להטיח אבן ביריביהם במקום לחזק את הסובלים, יש לנו סיבות לדאגה.

יותר מאי-פעם בעבר, עולה בי התחושה המרה, הקשה, המאמללת, שהנהגת מדינת-ישראל מחבלת בניהול המדינה, יותר משהיא מסייעת בו. שוב ושוב, האינטרסים של המדינה, של כולנו, נדחקים לקרן זווית.

כל שאפשר להגיד ללא-מנהיגים האלה הוא:
  1. תנו לכבאים לכבות את הלהבות בלי שצווחותיכם יחרישו את אוזניהם.
  2. מי ייתן והלא-יאומן יקרה, ויום יבוא ולהבות כעסם של הבוחרים, יכלו אתכם ויאפשרו למדינה הזו להצמיח הנהגה אחרת, נאמנה, אחראית וראויה.

    אשרי המאמין.

3.12.2010

העיירה בוערת והתקשורת מבקרת

שריפת הענק בכרמל בעיצומה, ובכל זאת, בשידורי הרדיו, שמעתי שדר מתחקר טפסר משירותי הכיבוי באשר לתפקודי השירותים.
מצבם של שירותי הכיבוי הוא לא סוד. כולם ידעו שהאסון ממשמש ובא. מערך הכבאות במצב מחפיר, יחס הכבאים לאוכלוסיה הוא בלתי-אפשרי, הציוד ישן, התקציבים לא מספיקים, והמלצות ועדת גינוסר מעלות עובש. אולי הפעם סוףסוף יביא האסון לשינוי, ותוקם רשות לאומית לכיבוי אש, בדומה למשטרה. אולי.
הסיבות למצב הן רבות ומורכבות, וכולנו חכמים ויודעים את התורה. אני, אישית, סבור שעיקר הבעיה, בדיוק כמו במערכות המשפט הקורסות של מדינת ישראל, היא המורשת המנדטורית הקלוקלת, שמעולם לא תוקנה כראוי, למרות ההמלצות השונות. אבל זה לא הדבר החשוב כעת.
גם לא השאלה איך הגענו לכך שבמדינה - שבה האזרחים לא חשים ביטחון אישי ברחובות; מדינה שבה עבירות רכוש הן משהו שהאזרח מדווח עליו למשטרה כחלק מהליך הפעלת ביטוח הרכוש ולא מתוך מטרה להביא ללכידת העבריינים והשבת הרכוש; מדינה שבה צמרת המשטרה אפופה חשדות על רשלנות פושעת שהביאה למות סוכנים ועל הטרדות מיניות; איך הגענו לכך שבמדינה שכזו - האידיאל לפיו צריכים להיות מתוכנים ומתוקנים שירותי הכבאות היא משטרת ישראל - גם לא השאלה הזו היא הדבר החשוב כעת.
הדבר החשוב כעת הוא לכבות את השריפה. זה לא הזמן לתחקר ולשאול מי אחראי על מה ולמה.
האמת העצובה שבה נסרב להכיר - בדיוק כמו במלחמת לבנון השניה - היא שהמחדל הוא רב-שנים, ואחראים לו מנהיגינו לדורותיהם. הממשלה הנוכחית תתמודד עם הבעיה, ויש סיכוי שאינו בלתי-סביר שבנימין נתניהו ימצא עצמו רדוף האסון הזה, בדיוק כפי שאולמרט מצא עצמו רדוף התדמית התקשורתית של מלחמת לבנון השניה.
אבל הסיכוי הזה, והעיסוק האובססיבי של מדינת ישראל במציאת האשמים, צריכים לחכות.
האש עדיין בוערת.
במקום להאשים, נזכור את הנספים באסון, נחשוב על יקיריהם האבלים ונסייע בידם, נושיט יד למי שהתפנה מביתו, ונציע עזרה ומקלט למי שמתגורר לא רחוק משם והסכנה איננה רחוקה מביתו. והעיקר - בואו ניתן לכבאינו, ולידידינו היוונים (למודי האסון בעצמם), הבולגרים והאחרים להתמודד עם אסון-הטבע הזה.

יהיה די זמן להטלת אשמה באחרים, גם מחר.

21.11.2010

גזר דינם של החיילים שהשתמשו בילד כאילו היה רובוט מפרק פצצות

קוראים לזה "נוהל ילד". שני חיילי גבעתי הורו לילד בן 9 לפתוח תיקים שנחשדו בעיניהם כממולכדים.
הדרך אליו הובילה בבירור דרך המדרון החלקלק של "נוהל שכן" ודרך הפעמו"נים והסכו"ם (החיסולים הממוקדים שנטען כי היו בניגוד להוראות בג"ץ, שהיחידה העומדת לדין בגינם היא ענת קם).

את הסיפור, מעיניהם שלהם, אפשר לקרוא כאן. לקרוא ולבכות. חיילי פלוגת הנדסה, בעלי מיומנות בפירוק פצצות, באמצעה של מלחמה, בסריקה של בניין, שומרים על נשים וילדים, ומבקשים לוודא שכמה תיקים אינם ממולכדים, והדרך בה הם בוחרים היא לא לפרק בעצמם. לא לירות לתוך התיקים. חלילה. לקחת ילד בן 9 ולהורות לו לפתוח התיקים ולפזר תוכנם על הרצפה, כשהם מסתתרים מאחורי מחסה.

היום ייגזר דינם של השניים. ואני שב ומופתע מההתייחסות שלהם, של חבריהם למדים, של משפחותיהם, של מפקדיהם, של המכבסה התקשורתית ההופכת התנהגות קלגסית-מפלצתית ל"נוהל".
השניים חשים פגועים, מספרים לנו. ואני חש פגוע על שהשניים האלה לבשו מדי-צה"ל, ופעלו בשמי, בשם המדינה שלי, באופן ובדרך שבה הם פעלו. קוראים לזה פשע-מלחמה. והוא מהגרועים שאפשר לדמיין.

במקום לחשוב שאולי אני נגזים, בואו נניח, רק לרגע, שהשניים צדקו בחשדותיהם, והתיקים האלה היו אכן ממולכדים. והילד - לפקודתם - היה פותח אותם. והדבר נעשה על ידי חיילים המשרתים מדינה המעמידה לדין הורים על שאינם משגיחים על ילדיהם, בני אותו הגיל. קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי, לתחושה הזו. אצל החיילים האלה היתה כנראה דרך פשוטה לפתור אותו.

הילד בן ה-9 לא נתפש בעיניהם כבן-אנוש. סתם ילד פלסטיני, בדרכו להיות שאהיד.

כשאני נתקל בדוגמא אקראית לדיון של תומכי החיילים, אני מצטמרר. לא שאין צדיקים בסדום, אבל עצם העובדה שהארץ איננה רועשת מכך שחיילים של צה"ל שולחים ילדים קטנים לפרק פצצות, מעידה יותר מכל על התהליכים הנוראיים שהארץ שלנו עוברת.

על פי התקשורת (לך תמצא פסק דין של בית משפט צבאי) החיילים הורשעו בחריגה מסמכות ובהתנהגות שאיננה הולמת , כך שממילא הם אינם צפויים לגזר-דין חמור מאוד. העונש המקסימלי הוא 3 שנות מאסר. והכרוכיות המזועזעות על הענישה החמורה שתוטל יתחילו לצווח בוודאי על חוסר הנאמנות של צה"ל לחייל.

חברים - תתעוררו. מי שהפגין כאן חוסר נאמנות הוא שני החיילים, שהתנערו מחובותיהם כבני-אדם, כיהודים, כישראליים, כחיילים. אפילו אם היה מדובר במקרה ההיפותטי בו התיקים היו של קרוב-משפחה של הילד, של אביו, או אפילו אם התיקים היו שלו - מרגע שעלה בהם החשד שמדובר בתיקים ממולכדים, היתה רק דרך אחת נכונה לפעול. גם באמצעה של מלחמה.
(ואני חוזר: הם עצמם, אחרי שהילד נשבר ולא הסכים לפתוח התיק השני, הראו שהם יודעים את הדרך הזאת - פשוט לירות בתיקים. זה לא שהם לא ידעו מה אפשר לעשות. אבל עיניהם, וחשוב יותר - לבם - טחו מראות את משמעות מעשיהם)

אנחנו הישראלים, הרי לא כמוהם. אנחנו לא הורגים ילדים. אנחנו בני-אדם. זוכרים את המונח "טוהר הנשק" ? ממתי חיילי צה"ל מסתתרים מאחורי האוכלוסיה האזרחית ? מאחורי ילדים בני תשע ?
גם הם נלחמים כך, אתם אומרים ? אז הם יכתיבו לנו את המוסר שלנו ? הם יעצבו את החברה הישראלית ואת הצבא הישראלי ?

מקרים מהסוג הזה מעידים על אופיה של חברה. על אופיה של מדינה. ואנחנו הולכים ומתכערים עם השנים. אם חפצי חיים אנחנו, צריך להתעורר. להפסיק את מכבסות המילים. להביט בראי ולהגיד - בני-אדם שמסוגלים להציב ילד קטן בינם לבין פחדיהם, במקום לפעול כפי שאומנו ולהימנע מקיצור פינות, הם אנשים שכשלו כשל מוסרי גדול. וצריך להתחיל לתקן את
שקולקל. אצל חיילינו - ואצלנו.

ומאחר וחיילינו ממשיכים להיכשל ולא להבין את חומרת מעשיהם, צריך ביהמ"ש לתת להם זמן למחשבה. הרבה זמן. כנראה שרק ככה הם מבינים.

והערה לסדר: בניגוד לאחרים, אני לא חושב שא' ו-ח', חיילי גבעתי שחטאו בפשע מלחמה, אינם בני-אדם בעצמם. הנסיבות אכן היו חריגות. מלחמה בשטח עירוני צפוף. חשש מתמיד לחיים. אוכלוסיה אזרחית עויינת ברובה. קושי עצום להבחין בין אזרחים לבין לוחמי חמאס המתחזים כאזרחים או מסתתרים ביניהם. ובתוך הנסיבות האלה צריך החייל לבצע את תפקידו, על הצד הטוב ביותר, כשהוא שומר על חייו וחיי-חבריו. וכל מה שהוא רוצה, זה לחזור הביתה בשלום.
אבל א' ו-ח' שכחו שהילד, שאל ביתו נכנסו במסגרת תפקידם, גם הוא רוצה לחיות. והוא אפילו לא היה חייל. בסך הכל ילד.
ולמרות זאת, בעומדם מולו, כשהם לובשים מדים ונושאים נשק, הם בחרו לאיים עליו בנשק, ולהורות לו לקחת על עצמו סיכון לחייו, כדי להגן על עצמם ועל חבריהם.
יש מעשים שאסור לעשות כשאתה חייל. בוודאי אם אתה בן-אדם.
ואם אתה לא מבין את זה עכשיו - אנחנו - בני האדם שמסביבך - צריכים לעזור לך להבין. לא לעזוב אותך. לא להשליך אותך כחיה בסוגר. לתת לך את הזמן הנדרש לשבת ולחשוב למה מה שעשית לא היה בסדר.
ואסור לחשוב על א' ועל ח' כחריגים. הם בניה של החברה הישראלית. בהחלט דוגמא מייצגת למיטב בנינו המגינים עלינו בגופם.
את מה שאירע לנפשם של א' ושל ח', שאיפשר להם לעשות את מה שעשו, ולהמשיך ולטעון עד הלום שהמעשה היה כשר וראוי - את העיוות הזה - כולנו צריכים להבין. כולנו צריכים לשבת ולחשוב עליו.
כדי שנעצור את ההתדרדרות הזו.


[עדכון, 21/11/200, לקראת צהריים: ביהמ"ש הטיל עונש מאסר על תנאי. 3 חודשים. והורדה מדרגת סמ"ר לסמל. יישאר להם רישום פלילי ככל הנראה. וזהו.
שיקולי ביהמ"ש, על פי דיווחי התקשורת, חרף היות האירוע חריג המהווה כישלון ערכי של הלוחמים הרי ש -
  • המעשים בוצעו במצב לחימה, במסגרתו היו החיילים נתונים למצבי לחץ ומתח קשים ביותר.
  • שורה של נסיבות מקלות, בהן עברם הצבאי הנקי של שני הלוחמים והדגישו את איכות שירותם והנסיבות האישיות של כל אחד מהם - ובין היתר הדגישו כי אביו של אחד מהם סייע להעלות את יהודי אתיופיה והיה אסיר ציון וכי בנו מסייע בימים אלה לפרנסת המשפחה.
  • פגמים שנפלו בחקירה של אחד מהם, שנערכה לדבריהם בצורה שגויה.
יש ימים שבהם אני תמה על שיקול-דעתם של שופטים. וזה בהחלט אחד מאותם הימים. נדמה ששיקול-דעתו של בית-המשפט אימץ במידה רבה מדי את הפרספקטיבה של החיילים הנמצאים תחת אש, ובמידה פחותה מדי את הפרספקטיבה של האנושיות.
לצערי פסק-הדין וגזר-הדין אינם מול עיני, ואם אשיגם אעדכן הפוסט בהתאם, אבל בהתאם לדיווחי התקשורת, ביהמ"ש לא פסק באופן מיטבי. בלשון המעטה:
  1. המצב של לחץ ומתח בוודאי קשור לביצוע הפשע. אבל על פשעים אחרים בתי-המשפט בישראל לא מקלים כל-כך. לחץ ומתח לא הביאו להקלה בעונשם של רוצחים. ובמקרה שלפנינו, רק המזל הביא לכך שהחיילים לא הואשמו ברציחתו של ילד במסגרת פירוק הפצצות, שהם היו צריכים לפרק. רק המזל הביא לכך שהתיקים לא היו ממולכדים.
  2. הנסיבות המקלות בוודאי היו צריכות להילקח בחשבון לעונש. אבל ממתי נסיבות מקלות מביאות לאיונו של העונש ? מתוך טווח ענישה של 0 ימים - 3 שנים, ביהמ"ש הלך על טווח מינימלי ביותר. אין פושע אחר שנהנה מיחס שכזה, למעט פוליטיקאים.
לא סתם הזכרתי את הפוליטיקאים. נדמה שביהמ"ש כאן - גם אם לא בכוונה - התקפל תחת הלחץ של מפקדי צה"ל בעבר ובהווה, ולצערנו הדגים שוב את המכתם הידוע בדבר הקשר בין משפט ומשפט צבאי (שהוא זהה לקשר שבין מוזיקה למוזיקה צבאית). ישראל צעדה בפסק-הדין הזה צעד גדול קדימה לדה-לגיטימציה של מערכת-המשפט שלה. יידעו החיילים הבאים שימצאו עצמם יושבים על כסא הנאשמים בהאג או בפורום בינלאומי אחר - גזר הדין של החיילים א' ו-ח' הוא שהביאכם עד הלום.
אם ישראל חפצה שמערכת המשפט שלה לא תיתפש כמערכת מוטה שנמנעת מלשפוט משפט-צדק, יש לערער על גזר הדין. ומהר. ]

17.11.2010

אירוע נדיר: מתנחל יהודי הורשע בתקיפת פלסטיני

הארץ מדווח על אירוע נדיר שבנדירים: מתנחל במאחז ביהודה-ושומרון הורשע בתקיפת פלסטיני מהכפר הסמוך למאחז. לצערי לא הצלחתי למצוא את פסק-הדין שכנראה טרם פורסם, ורוב התקשורת בארץ נמנעת בינתיים מהפרסום, מסיבותיה היא. החשיבות של פסק-הדין היא רבה. הן לאור הדיווחים ההולכים וגוברים מהשטחים על התנהגות פרועה ולא אנושית של חלק מהמתנחלים ביהודה ושומרון כלפי שכניהם הפלסטינים, והן בתחושה הכללית שמדובר בארץ-ללא-חוק.
אין כל חשיבות לעמדות הפוליטיות כאן - ימנים ושמאלנים כאחד צריכים להתאחד מאחורי החשיבות שבהשלטת חוק ובקיום שלטון החוק בשטחים המוחזקים על ידי ישראל. דווקא באיזורים המצויים בויכוח פוליטי ושעתידם עדיין אינו ברור, חשוב שיהיה סדר, חשוב שיידע כל מי שמתגורר בהם - יהודי כפלסטיני - שיש אל מי לפנות במקרה שנפגע מעבירה, וחשוב שלא יהיו שווים ושווים יותר.

יש שופטים בירושלים.

[עדכון, 29/3/2011: YNET מדווח שצבי סטרוק נשלח למאסר של שנה וחצי

16.11.2010

האגודה לזכויות האזרח לא אוהבת שמחרימים שמאלנים

המכתב נכתב על ידי היועץ המשפטי לאגודה, ובו מובע חששו הכבד מתופעה של רשימות שחורות של אמנים בגין דעותיהם....

אודה - אינני מבין. מדוע רשימות שחורות של ערים שגרים בהן אזרחי ישראל מותרות, אך רשימות שחורות של אמנים אסורות. לכאורה - זה וגם זה חוסה בצל חופש הביטוי וחירויות אחרות.

גרוע מזה, בסוף המכתב טועה האגודה ומטעה, כשהיא מנסה להשוות בין פרשיות ההחרמה של האמן אביב גפן בשל דעות שהביע, לבין הפרשיה הנוכחית.

אז אכן היה מדובר באפליה לרעה של אמן בגין דעותיו. לא בגלל מעשיו.

כאן לעומת זאת, מדובר בהחלטה של רשות, שלא להזמין אליה אנשים שמחרימים רשויות אחרות. אולי בגלל שהיא דווקא זוכרת את האימרה המפורסמת ביותר של מרטין נימולר - שאם לא תרים את קולך כשאחרים נפגעים שלא בצדק - בסוף לא יהיה מי שירים את קולו עבורך. מה שקוראים - מידה כנגד מידה. לא רוצה שיחרימו אותך ? אל תחרים אחרים.

מי שהתחיל בהחרמה היו האמנים. הם אלה שבחרו להכניס רשימות שחורות של מקומות בהם "אסור להופיע". עכשיו כשהם מגלים שהחרמה היא נשק ששני הצדדים יכולים להפעיל, הם נבהלים ? והאגודה עוד עומדת לצידם ?

זה לא ראוי להחרים קבוצה שלמה של אנשים בגלל דעותיהם, כשאתה לא יודע מה הדעות של חברי הקבוצה.
לזכותה של עיריית רמת-השרון, היא לפחות נוקטת מידה תחת מידה, ולפחות בהצהרתה מתכוונת להחרים רק אנשים שידועים כמחרימים. האמנים לעומת זאת, נקטו בענישה קולקטיבית - אחת העוולות שכנגדן הם מוחים.

ואיזה צד האגודה לוקחת ?

יש רק הסבר הגיוני אחד לפעולה הזו - והוא עצוב. האגודה נותנת לדעות הפוליטיות של הפעילים בה, להפוך אותה למגן לאזרחים שדעותיהם שמאלניות, ולחרב כלפי אזרחים שדעותיהם ימניות.

שום דבר טוב לא יוצא מפוליטיזציה חד-קוטבית של גוף שנלחם עבור זכויות אדם. הדבר הרע שהיא יוצרת הוא שחלק מהאזרחים עוברים הזרה ומפתחים הזרה כלפי גוף פוליטי שכזה, והמאבק למען זכויות האדם - של כל בני-האדם שבין הירדן לים התיכון - נפגע, וחבל.

15.11.2010

בקרוב הספר : הייתי השותף של

הארץ מדווח שהמדינה מוכנה לצרף לתאו של יגאל עמיר שותף, בגלל החששות לבריאותו הנפשית של אסיר העולם עמיר, עקב בידודו הנמשך. אין לי ספק שהבידוד הנמשך של רוצח ראש הממשלה היתה טעות מטופשת של השב"כ, או עונש מוזר ואכזרי שהמציאה המדינה עבורו, וטוב שהפארסה הזו קרבה לסיומה. עם זאת, הפתרון הנבחר - של הכנסת שותף לתאו, במקום העברתו לאגף אסירים-לפלפים באחד מבתי הכלא (שם יוכל למצוא שותפים ללימוד התורה) - הוא פתרון עוועים. דבר אחד טוב ייצא
מזה - עם שחרורו של האסיר השותף, ואולי עוד קודם לכן, נזכה לספר האוטוביוגרפי שיהיה מייד לרב-מכר: הייתי השותף לתא של יגאל עמיר.

6.11.2010

the truth behind Obama's government mid-term elections lameness

People say Obama failed to lead, but truth is he performed quite reasonably, in extremely difficult circumstances.The nobel prize didn't help much,as it was quite the declaration - being a black president is quite enough, you did your thing.
while u.s citizens do not feel like that. For them, "yes we can" was an open cheque,and they wanted the promise delivered. I doubt if there is a human being who could deliver such a huge, intangible cloud of a promise.
Obama, facing the greatest economic crisis in modern history, in the incredibly difficult multi-power, globalistic world, with a horrible heritage of fighting-terror,couldn't.
Not quite yet, anyhow.
In a sense, winning by "yes we can", was the primary reason for his failure. I don't know if he could have won using a different campaign. but now, Obama has to deliver something, or "yes we can" will bring his presidency to an end, in two years, and one has to fear about the heritage of the first black president. it might be that president Obama has been able to make this position color-blind, and in that aspect, the nobel prize, although horribly premature, was justified. but only time will tell.
In the mean time, If I was any country in the world where a rather powerful and simplistic foreign affairs/internation security move by the united states could make a change, even a short term one, and by the way, could mark Obama again in the "yes we can" colors of hope, I'd be very very careful in my actions and in my choices.
The Israeli-Palestinian conflict seems like a very likely place to make such a "yes we can" move.
It is surely much less scary than a similar move in the iranian or korean fronts....

2.11.2010

מזרח ירושלים: השלומיאליות של ממשלת ישראל ממשיכה לשפר את מצב הרשות

דוגמא מצויינת למדיניות המטומטמת של מדינת ישראל בכל הנוגע ליחסיה עם הפלסטינים:
מדינת ישראל מזניחה את מזרח ירושלים. אלו עובדות שאינן שנויות במחלוקת, ושהודות לאגודה לזכויות האזרח אנו שבים ונזכרים בהן משנה לשנה. ההזנחה משמעותית במיוחד בחינוך, בהיות התחום הזה המשפיע ביותר על האפשרות של הדור הבא לשנות את המצב. ובמזרח העיר יש מחסור גדול בכיתות ובגנים. מדינת ישראל לא שוקדת על פתרון המצב, ודווקא הרשות הפלסטינית פועלת בעניין, ומדגימה - שוב - עד כמה הרשות תחת הנהגתו של ראש הממשלה סלאם פיאד מסוגלת לבנות מדינה.
מה הפתרון הישראלי ? למנוע מראש ממשלת הראשות, האיש האחראי להקמתם של מוסדות חינוך במזרח העיר, מלהגיע לטקסי החניכה שלהם. במעשים האלה, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וחבריו מישראל ביתנו, דוגמת הגזען-מטעם-עצמו, השר יצחק אהרונוביץ', מייסדים את המדינה הפלסטינית, מוודאים שיחסיה עם ישראל לא יהיו טובים, ומבהירים לכל מאן דבעי שלא מגיע לישראל לשלוט במזרח ירושלים.

9.8.2010

יידע כל עיתונאי

עוד נספח לפרשת ענת קם - בפרסום מהעין השביעית , מתברר שההסכם של השב"כ עם אורי בלאו, קבע הנקודות הבאות -
  • "מסמכים שמרשך יפקיד כאמור לא יהוו בסיס לחקירה פלילית כנגד מרשך";
  • "מובהר כי ככל שתיפתח חקירה לאיתור מקור ההדלפה – מרשך לא ייחקר כחשוד ולא יישאל על מקורותיו העיתונאיים בקשר למסמכים אלה";
  • "עוד יובהר כי ככל שיאותר חשוד בהדלפה, המסמכים שיועברו על-ידי מרשך לא ישמשו כראיה בהליך משפטי כנגד החשוד בהדלפה";
בלאו והארץ כנראה חשבו שזה מספיק כדי להגן על מקורותיו של בלאו.
השב"כ דווקא פירש את ההסכם כלשונו, השתמש במסמכים לאיתור המקור החשוד/ה, ואת הראיות כבר השיג באופן עצמאי.
כלומר, מה אנו למדים מכאן?
ואני לוחש, שלא ישמעו אותנו:
אתם עיתונאים ? (וכן חברים, גם אתם הבלוגרים, אתם עיתונאים. סוג של)
יש לכם מקור ?
הוא העביר לכם מסמכים ?
עכשיו השב"כ דופק על הדלת ורוצה את המסמכים (שכמובן הסתרתם היטב מחוץ לבית) ?
הצלחתם לשכנע את השב"כ בדרך-נס שכדאי לו להגיע אתכם להסכם (אל חשש, בלוגרים יקרים שלי. לכם זה לא יקרה. זה טיפול שרק עיתונאים עם ייעוץ משפטי איכותי מאחוריהם זוכים לו) ?
הייעוץ המשפטי האיכותי שלכם מנסח הסכם שמטרתו להגן עליכם ועל המקור ?
דחיל רבאק - תחשבו עד הסוף, ואל תתנו למובן מאליו לחמוק מעיניכם. אלא אם לא באמת אכפת לכם או לייעוץ המשפטי שלכם מהמקור...אל תמכרו את המקור.
הערת הבהרה: לכותב דברים אלה אין שום מידע בנוגע למניעים האמיתיים של אף צד בפרשת ענת קם ובפרשיות הנלוות או הקשורות אליה. הכתוב כאן הוא הבעת דעתו האישית על אירועים, שאיך שלא מביטים עליהם, לא מציגים חלק מן המעורבים בהם באור יפה במיוחד. קשה שלא להתרשם שזו בהחלט לא היתה שעתם היפה ביותר של חלק מן המעורבים.

מי ירה הרקטות ? ולאן ?

לפני שבוע ירו כאן רקטות על אילת. או על עקבה. לא ברור. העין השביעית ריכזו יפה את הכותרות, וחסכו לי עבודה...

מה שברור הוא, שכיום בישראל, אדם אינו יכול עוד לקרוא רק עיתון אחד, אם הוא רוצה לדעת את העובדות כהווייתן.

אפילו השאלה הפשוטה - "מי ירה ?" (שבעצם אין לה תשובה ברורה) נענית באופן נחרץ על ידי הכותבים, בהתאם לדעותיהם.

 ועם זה, לך תגבש דעה פוליטית מוצקה...

ככה נראית העתונות הישראלית.

25.7.2010

times are changing in the american political fundraising arena

Interesting bit in the washington post, describing the changes in the way fundraising is done by the Democratic Party under Obama's leadership.

Unlike the article's thinking, I believe it is  hard at the moment to put the finger on the actual causes for these changes.

Are they really a result of a different concept lead by the president ? or are these the results of his administration's policies and the way donors perceive them ? and most importantly - which fundraising approach would be the better, as 2012 approaches ? 

22.7.2010

ש"ס בעצם מודיעה: הקואליציה מתפרקת בעוד כמה חודשים

ח"כ אלי ישי, הבהיר בראיון לבטאון ש"ס, כי המפלגה/התנועה "לא תתפשר על חוק הגיור, ואנחנו דורשים שהוא יובא לאישור הכנסת מיד עם פתיחת מושב החורף, עם הסכמה או בלי הסכמה".


המהלך המעניין הזה שבו ש"ס וישראל ביתנו חברו יחד, והן ניצבות אל מול ראש הממשלה, הגיע לנקודה שבה נראה כי ברור לכל הצדדים שאין מנוס מהכרעה אל כיוון התנועה על העץ. האם לרדת ממנו, ולהמשיך יחד, או לטפס עד לנקודה ממנה אין חזרה.

לדעתי ח"כ ישי, אולי בגלל הרהוריה של ש"ס על אריה דרעי, ואולי מסיבות אחרות החליט על הכיוון: מעלה.

נראה שהמצב הגיאופוליטי הכללי, יחסי ישראל-הפלסטינים, יחסי ישראל-איראן, ויחסי ישראל-ארה"ב, מניעים כאן תהליך שבמסגרתו ש"ס וישראל ביתנו מנסות לכוונן את דעת הקהל של הציבור הישראלי לכך שהקואליציה לא התפרקה בגין סרבנותן להתקדמות בתהליך המשא-ומתן לשלום עם הפלסטינים, אלא בגלל סוגיות פנימיות. כך יוכלו לשמר את העמימות של עמדותיהן המדיניות, ולזכות באפשרות להתמודד בבחירות כשבראש מצען סוגיות פנימיות החשובות מאוד למצביעיהן.
[עדכון: דצמבר 2010; נראה שאסון הכרמל, ושאלת אחריותו של שר הפנים לאסון, יביאו לשיקולים נוספים ומורכבים בדיון הזה. מעניין יהיה לראות מה תהיה בחירתה של ש"ס. גם מינויו של ח"כ שאול מופז לאחרונה ליו"רות ועדת החוץ והביטחון, באופן זמני, מעלה סימני שאלה חדשים לתהליכים שהקואליציה עתידה לעבור עד אוגוסט 2011, ולתפקיד שמפלגת קדימה עתידה למלא בהם. ]

21.7.2010

ישראל לאו"ם: צה"ל יפעל להפחתת כמות הנפגעים בקרב אוכלוסיות אזרחיות במקרים של מלחמה

על פי דיווחים בתקשורת, יש שינוי מהותי ומבורך בגישה הישראלית המוצהרת לפגיעה באוכלוסיה אזרחית. מדינת ישראל הבהירה לאו"ם, בחלק השני לתשובתה לדו"ח הידוע כדו"ח גולדסטון (אותו דו"ח העוסק בפגיעה לאזרחים במלחמת עזה הראשונה, ובחשש כי בוצעו פשעי-מלחמה), את ההבהרות הבאות:
"צה"ל הוציא לפועל שינויים מבצעיים בפקודותיו ובאסטרטגיית הלחימה של היחידות השונות, במטרה למזער בעתיד את הנפגעים והנזקים בקרב האוכלוסייה האזרחית בשטח האויב... בפרט, צה"ל אימץ נהלים חדשים שנועדו להגביר את ההגנה על ביטחון התושבים באזורי הלחימה, לדוגמה, באמצעות הדגשת העובדה שהגנה על התושבים באזורי הלחימה היא חלק אינטגרלי ממשימתו של מפקד הצבא".
את הנוסח המלא של התשובה הישראלית האמורה לא הצלחתי למצוא בינתיים באינטרנט, לצערי.

השינויים מבורכים בעיניי (תמיד נעים לראות שאחרים חושבים כמוך) ומעידים על הפער העצום בין התקשורת והפוליטיקה הישראליות הנבחניות, הלא-מקצועיות, לבין דרכי הפעולה של המערכות המקצועיות בישראל.

השינויים שצה"ל מצהיר עליהם כאן שבים ומלמדים אותנו כמה חשובה ביקורת מבפנים ומבחוץ, וכמה היא יכולה להועיל לנו, בדרכנו לנסות ולהיות טובים כפי שאנו רוצים להיות.

13.7.2010

towards unhcr experts committee to inspect israel's justice system

As the United Nations' Human Rights Council decision to appoint a committee to inspect Israel's legal system, regarding its ability to inspect suspected war crimes and violations,
will soon become a new opportunity for Israel's haters to ignore reality, it is time to remind
The decision -
to establish a committee of independent experts in international humanitarian
and human rights laws to monitor and assess any domestic, legal or other
proceedings undertaken by both the Government of Israel and the Palestinian
side, in the light of General Assembly resolution 64/254, including the
independence, effectiveness genuineness of these investigations and their
conformity with international standards;
and the sharp criticism Alan M. Dershowitz had, regarding the report of the committee headed by Richard Goldstone, which is the root of this new committee:
"The lowest blow and the worst canard contained in this lie-laden report is that the Israeli judicial system is incapable of conducting investigations and bringing about compliance with international law. It claims that the Israeli judicial system “has major structural flaws that make the system inconsistent with international standards,” and that “there is little potential for accountability for serious violations of international humanitarian and human rights law through domestic institutions in Israel.”
This is a direct attack on the Israeli Supreme Court by a lawyer who knows full well that there is no country in the world that has a judicial system that demands more accountability than the Israeli system does. There is no judicial system in the world—not in the United States, not in Great Britain, not in South Africa, not in France—that takes more seriously its responsibility to bring its military into compliance with international law.
The long term President of the Israeli Supreme Court, Professor Aharon Barak, opened the Supreme Court of Israel to all claims of law violation. Cases that would be rejected by the courts of other nations have been pursued by the Israeli Supreme Court. This part of this infamous report has literally turned black to white and white to black. It has condemned the most responsive judicial system in the world, without even bothering to compare it to other systems. In doing so, they have made a mockery of international human rights and turned into a weapon that targets only Israel. "

[update, 6/4/2010: this is a link to the report of the expert's committee. the report indicates Israel does have the ability to inspect suspected war crimes and violations, that such investigations are ongoing, although in a very slow rate, and it calls for the operation of existing inspection mechanisms regarding policy decisions made regarding the gaza war] 

8.7.2010

not war crimes; war mistakes.

As more and more information regarding IDF's rihourous investigations of the 2007 war in Gaza is revealed in the interim reports by the IDF military advocacy, it appears more and more clearly that the majority of the civilian deaths and injuries did not happen as a result of war crimes.


It would appear that the majority of the casualties are a result of the nightmarish combination of war in a civilian area, a combination that Israel is bound to keep encountering again and again in the coming years. After all, as far as Terror organizations are concerned, civilian casualties - from either side - are an excellent tool in the promotion of their main objectives, and someimes it appears that the number of casualties - regardless of their group identity - is a target of its own for these organizations.

The meaning of this is simple: any democracy which may find itself in war against terror (and it appears as more democracies will join Israel in this unpleasant group as the century progresses), has to develop useful and effective war tactics that will reduce the impact of war on civilians to a minimum.
It is no longer just the moral necessity. Now it is the military logic. If the other side needs civilian casualties, then a necessary objective of the waging of the war is to deny him of that achievement.

As Israel has already began its public relations campaign, preceding what may - too soon - become the third lebansese war, one can only hope that the IDF has realized that the objective of the war is not just to display the complexity of the problem, but to find and use efficient methodologies of waging a war in urban territories, so civilians life will be spared.

It is clearly an immensly complicated target to achieve. But not being able to engage in a way which clearly aims at protecting civilians, will be identical to losing the war before it started.

ככל שיותר ויותר מידע בנוגע לחקירות המקיפות שצה"ל עורך בנוגע למלחמת עזה השניה ב-2007 נחשף בדוחות הביניים על ידי הפרקליטות הצבאית, הולך ומתברר שרוב האזרחים ההרוגים והפצועים ברצועת עזה לא נפגעו כתוצאה מפשעי מלחמה.


נראה שרוב הנפגעים הם תוצאה של השילוב האיום של לוחמה בשטח אזרחי, שילוב שישראל עתידה להמשיך ולהיתקל בו שוב ושוב בשנים הקרובות, שכן מבחינתם של ארגוני טרור, נפגעים אזרחיים - מכל צד - הם כלי מצויין לקידום מטרותיהם העיקריות, ודומה לא אחת שכמות הנפגעים - ללא קשר לזהותם - הם תכלית בפני עצמה עבור ארגונים אלה.

המשמעות של העניין היא פשוטה: כל דמוקרטיה שתמצא עצמה במלחמה כנגד הטרור (ונראה שיותר דמוקרטיות עתידות להצטרף לישראל בקבוצה הלא-נעימה הזו ככל שתתקדם המאה הנוכחית), חייבת לפתח טקטיקות לוחמה יעילות ואפקטיביות שיפחיתו את השפעת המלחמה על אזרחים למינימום.

כבר לא מדובר כאן רק בצו המוסרי. עכשיו זהו ההגיון הצבאי. אם הצד השני זקוק לאזרחים הרוגים, אז מטרה הכרחית בניהול המלחמה היא לשלול ממנו את ההישג הזה.

מאחר וישראל כבר החלה את קמפיין יחסי הציבור שלה, המקדים את מה - שבקרוב מדי - עלולה להפוך למלחמת לבנון השלישית, ניתן רק לקוות שצה"ל כבר הבין שמטרת המלחמה איננה רק להציג את מורכבות הבעיה , ולהגן באפקטיביות על האוכלוסיה הישראלית ממטר-אש של טילים קטלניים, אלא גם למצוא ולעשות שימוש במתודולוגיות יעילות של ניהול מלחמה באיזורים עירוניים, כך שהמקסימום מחיי האזרחים של הצד השני יישמר.

ברור שמדובר במטרה מורכבת-להדהים להשגה. אבל בהעדר יכולת לנהל מלחמה בתצורה שבבירור נועדה להגן על האזרחים שבשטח הלוחמה, מדובר בהפסד המלחמה לפני שהתחילה.

IDF featuring Kesha

Original Video byt a group of IDF soldiers has been uploaded to youtube recently. The short but hillarious movie portrays Israeli soldiers on an early morning patrol in the city of Hebron, who in response to the sudden sounds of Kesha's "Tik Tok" start dancing... a brilliant brilliant satire, and a true proof to the strength and character of of human spirit. Young people are Young people, all over the globe.

And it is a shame that people in the IDF are even considering this as problematic. This has probably been the single most effective act of public relations in Israel's favor seen in recent months on the internet. Maybe in years.

7.7.2010

האסון ההומניטרי של עזה מוצג במלוא מערומיו... רגע אחרי שההקלות הגיעו, האמת הגיעה גם היא

שוב מתברר הפער בין אמת ושקר במרחב המזרח-התיכון, בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובפוליטיקה הישראלית. בכתבה באתר ואלה! מתבררות העובדות לגבי החיים הקשים ברצועת עזה, מעדויות התושבים עצמם:


"המצור הוא לא אסון, כמו שחמאס מנסה לצייר בתקשורת", אומר מוחמד. "אנשים לא בוכים כאן, יש שפע של סחורות בשווקים, יש חומרי בנייה, מלט וברזל שנכנסים דרך המנהרות, [ובעקבות ההקלות האחרונות, י.א] המחירים של כל הסחורות ירדו משמעותית, התושבים מרוויחים. יחד עם זאת, אין לכותב הטור המצרי ולאף אחד מה לקנא בנו כי אין לנו חופש תנועה. הלוואי והיינו יכולים לצאת ולהיכנס מעזה באופן חופשי".
...
לדברי תושב הרצועה המקורב למספר מפעילי מנהרות, את המובטל שמתגורר במחנה פליטים "לא מעניין השוקולד או הקטשופ שנכנסו או לא נכנסו דרך המעברים. הוא קונה רק קמח ואורז – ואת זה לרוב הוא מקבל בחינם מהאו"ם. אז אמנם המחיר של יתר הדברים ירד, אבל הוא עדיין מחוסר עבודה וזה מה שחשוב לו".

4.7.2010

בסוף זה עוד יפגע בבטחון הלאומי

לילה מרגלית, בטור חריף ומנומק היטב לטעמי בעין השביעית, מסכמת את הסכנות האמיתיות מאחורי מדיניות איסורי הפרסום שהפכה שגורה לאחרונה במדינת ישראל, החל בפרשת ענת קם, דרך פרשת אמיר מח'ול, מדיניות שהתדרדרה עד כדי צווי איסור פרסום גורפים שלעתונאים אסור לדעת את תוכנם, ושגורמת לכותב דברים אלה לתהות לעתים האם מישהו כאן איבד בורג.
דבריה של מרגלית נכוחים, וצריכים לחזור ולהישמע מעל כל במה ותחת כל עץ רענן:
אכן, קשה לחשוב על דבר זר יותר למדינה דמוקרטית מאשר ניסיון להסתיר מידע
מהציבור כדי להשפיע על דעת הקהל או "לעצב" אותה מלמעלה. כפי שבית-המשפט העליון
הדגיש עוד בשנת 1963, "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו
שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה
'מודרכת' מלמעלה".
שיח חופשי, נוקב ומעמיק הוא סוד הצלחתה של חברה חופשית, והוא מתאפשר רק כאשר
הציבור יודע מה קורה ומה נעשה בשמו. חשאיות המנסה לכסות על שרירות, רשלנות, חלמאות
או אפילו סתם טעות מאיימת באופן ממשי לא רק על הדמוקרטיה, אלא גם על הביטחון
הלאומי.

בואו נחזור על זה יחד. לאט, כדי שלאנשים שאולי קשה להם להבין, יהיה פחות קשה:
  1. שלטון שמחליט מה כדאי שהאזרחים ידעו, יחליט מה כדאי שהאזרחים יחשבו.
  2. במדינה דמוקרטית, השלטון לא מחליט מה כדאי שהאזרחים יחשבו.
  3. הסתרת מידע כדי להשפיע על דעת הקהל, מאיימת על המשטר הדמוקרטי.
  4. זהו איום מסוכן יותר, במהותו על טיבו, מהותו ויציבותו של המשטר המדיני של מדינת-ישראל, מכל איום אחר שניתן להעלות על הדעת.

וכמו שהיו אומרים אצלנו פעם, ואידך זיל גמור - על השאר לכו ללמוד לבד, ולחשוב לבד.

17.6.2010

ציפור הנפש החילונית

פרשיית התלמידות האשכנזיות/ספרדיות מעמנואל, היא מבחינות רבות קו פרשת מים.

פרשיית עמנואל, היא מבחן לערך החשוב ביותר שידעה להציב החברה הישראלית-היהודית, לתוכה פנימה: ערך השוויון. האינטגרציה היא אולי המהלך החברתי המוצלח ביותר שנעשה בישראל, בכל הנוגע ליחסים בין-עדתיים, ולקידומו של שוויון בחינוך ובהשכלה, ומשם אל השוויון החברתי. זה לא מקרה שכמה עשרות שנים אחרי שהאינטגרציה הגיעה לבשלות, וקשה מאוד להבחין ב-5 העשירונים העליונים של מדינת ישראל, מיהו אשכנזי ומיהו ספרדי.
הנסיון של החרדים להתנער מהערך הזה כשמנסים להחילו לתוכם פנימה, מובן - אולי - במישור התרבותי הפרטני - אבל מדובר כאן בהתנגשות יסודית בין ערך מהותי של חברה ליברלית-דמוקרטית, לבין החירות של פרטים - כיחידים או כקבוצה - לשמור על זהותם שלהם בדרכם שלהם.

יותר משאפשר לומר שהחרדים התחילו, מי שהתחילה היא החברה הישראלית הליברלית שבשורה של מקרים - הבולטים שבהם הם עניין בית הספר בעמנואל ושאלת ההפרדה העדתית שם , ועניין קצבאות הבטחת ההכנסה הניתנות לחרדים אך לא לסטודנטים - מבקשת לשוב ולשקול מחדש את שאלת השוויון. הפעם - לא בין יוצאי מערב ויוצאי מזרח, כולם חילונים או מסורתיים - אלא בין החברה החילונית הישראלית לבין המיעוט החרדי הגדול.

המהלכים האלה הם בעצם הכרח, אם החברה הישראלית חפצה למנוע את תהליך ההתבדלות המתחולל בקרבה, כשהמיעוטים הגדולים והגדלים - החרדי והערבי - הולכים ונפרדים להם ממנה.

מהרבה בחינות, יש כאן אותות ראשונים לנסיון של ישראל להתבגר ולהבשיל כחברה וכמדינה.

המאבק לא מובל בינתיים על ידי הפוליטיקאים הישראליים, וקשה להחליט אם טוב הדבר או רע הדבר, בבחינת תוחלת המאבק. מה שברור הוא, לאור חשיבות הערך המונח כאן על כף המאזניים, למיהותה של חברה כליברלית-דמוקרטית, שהרשות המבצעת דרוש תידרש להציב גייסות לרשות בית המשפט העליון הישראלי, שהחל להוביל כאן את המערכה העזה.

האם יידעו מנהיגי ישראל לעשות את שעשו מנהיגי ארה"ב כשעמדו מול אתגר לא-שונה-לגמרי בשנות ה-50 וה-60 שם ?
האם מדינת ישראל תשלח את צבאה כדי לכפות על לימודים משותפים של ספרדים וחילוניים בבית ספר חרדי ?
האם מדינת ישראל תשכיל לשמור על הוראות השוויון בין תלמידי ישיבות וסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות ?

רק הזמן יגיד.

אבל ממשל נתניהו, המוטרד ממקסם האיום הקיומי האיראני, צריך להתעורר.
לכידותה של החברה הישראלית, ועתידה, מונחים כאן על הכף.
המאבק הזה ישפיע הרבה יותר על שרידותה של מדינת ישראל בעוד 50 שנה ובעוד 500 שנה, מכל שייעשה בחזית האיראנית.

3.6.2010

דהמארקר: ערביי ישראל סובלים מאפליה קשה לרעה בהקצאת קרקעות לדיור

כתבה דהמארקר, פרי עטה של מירב ארלוזורוב, מתארת בפירוט רב את האפליה הקשה ממנה סובלים ערביי ישראל בתחום הדיור. תהליך השינוי שדהמארקר עובר הוא מרתק. מעיתון כלכלי המייצג לכאורה את השכבות החזקות בישראל, הוא הולך
והופך לאיטו לעיתון חברתי של ממש.
ובמסגרת זו, אט-אט, הוא הופך להיות המזעיק בשער בנוגע לאפלייה הקשה ממנה סובלת האוכלוסיה הערבית בישראל.

הכותרת של הכתבה מפנה אצבע מאשימה ברורה: "המדינה דוחפת את ערביי ישראל להקצנה".
כשקוראים את הכתבה בעיון מגלים את הפרטים הבאים:
1. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היא הפקיעה שטחים רחבים של אדמות ערבים עליהן קמו מאות ישובים יהודיים,
כולל ערים חדשות כנצרת עילית וכרמיאל.
2. אף לא ישוב ערבי אחד הוקם מאז קום המדינה, חרף גדילתה הרבה של האוכלוסיה הערבית מאז קום המדינה.
3. צפיפות הדיור הממוצעת בכפרים ערביים, לפי משרד השיכון, גדולה ב-70% מהישובים היהודיים במונחי מספר נפשות לחדר,
וגבוהה ב-25% בממוצע, במונחי שטח בנוי לנפש.
4. אין בישובים הערביים עתודות קרקע לבניה כתוצאה מההפקעות הרבות. מעט הקרקע הפנויה הפנויה בכפרים ערביים היא
בידיים פרטיות. כמעט שאין קרקעות ממשלתיות. אופציית הגדלת שטחי השיפוט של הישובים הערביים איננה נדונה.
5. בחמש השנים האחרונות משרד השיכון שיווק רק 9.2% מהדירות שהוא בונה למגזר הערבי. ייתכן שיחד עם שיווק הקרקעות
בידי מינהל מקרקעי ישראל, הנתח הממשלתי של שיווק קרקעות במגזר הערבי מגיע ל-15%.
זאת כאשר האוכלוסיה הערבית בישראל מהווה 20% מכלל האוכלוסיה, וסובלת ממצוקת צפיפות הדיור הגבוהה ביותר.

פרט נוסף מוזכר בהמשך, אך איננו מפריע לכותבת להגיע למסקנה החד-משמעית:
"איכות הדיור בכפרים הערביים מפגרת בעשרות שנים אחר זו של היישובים היהודיים הסמוכים להם, וזאת בלי שהממשלה עושה מאמץ משמעותי להקל על מצוקת הדיור. לא רק שהממשלה אינה מפלה לטובה את הכפרים הערביים בתקציבי סיוע - אפליה מתבקשת על רקע מצבם הסוציו-אקונומי הירוד - אלא שהיא אפילו אינה מקצה להם את חלקם היחסי בעוגת התקציבים.
התוצאה היא תחושת קיפוח עמוקה המזינה רגשות שליליים של האוכלוסייה הערבית. "
ומכאן היא קושרת את הקיפוח עם ההשלכות הבטחוניות (כנראה מתוך אמונה שרק כך תניע את קוראיה להסכמה שצריך לעשות משהו).

מה שהפריע לי הוא הפרט שממנו בעצם התעלמה הכותבת, שהזכירה אותו רגע לפני המסקנה, אך לא נתנה לו לבלבל אותה.
אני מצטט:
"לזכותו של משרד השיכון ייאמר שקשיי השיווק אינם רק מנת חלקו. מתוך אותם 9.2% מהדירות שהציע המשרד למגזר הערבי - רק חמישית נרכשו. כלומר, על אף צפיפות הדיור הגבוהה האוכלוסייה הערבית אינה נענית למכרזי המשרד - בעיקר בגלל שאלה מתבססים על בנייה רוויה (מגדלי דירות), בעוד האוכלוסייה הערבית רגילה לגור בבתי דירות קטנים, הצמודים לקרקע. כלומר, מחסומים תרבותיים מיתוספים על הקיפוח הממשלתי בתקציבים וכך מחריפה מצוקת הדיור בכפרים הערביים. "

עם כל הכבוד לדה-מארקר, ואני מאוד שמח על הצטרפותו לעוסקים בנסיון לשינוי חברתי בישראל, אני סבור שאסור להתעלם מהפרט הזה.

לפני שאבהיר מדוע אסור להתעלם ממנו, אבהיר כמה נקודות -
  • אני נמנה על אלה הסבורים שהאוכלוסיה הערבית בישראל סובלת מקיפוח ואפליה קשים.
  • אני לא מסכים לקלות הבלתי-נסבלת בה מואשמים מקימי המדינה והעוסקים בביסוסה של המדינה בשנות ה-50 במצב היום, בעיקר כי הם פעלו בנסיבות שונות מאוד מאלו של היום.
  • אבל אני לא מתעלם מהסבירות והאמת שבטיעון ששורשי הקיפוח והאפליה כיום נובעים מהסכסוך הישראלי-ערבי של 1948; אני פשוט חושב שלא נגיע לשום מקום אם נעסוק בשאלות מי שתה למי ולמה אחרי 1948, מי מיעוט ילידי יותר בארץ הזו, ואת מי אהבו יותר, את יצחק או את ישמעאל.
  • לדעתי את הויכוחים יש למקד בשאלה החשובה באמת: כיצד מגיעים, כיום, בישראל 2010, לסיומה של האפליה של המיעוט הערבי, באופן שתיווצר מציאות בר-קיימא של שוויון חברתי לכל אזרחי מדינת ישראל (את השוויון הפוליטי, ברשותכם, נשאיר לפוסט אחר).
התשובה לשאלה החשובה הזו היא פשוטה: חייבים להיות רגישים להבדלים התרבותיים, ולקבל הכרעות קשות בנוגע להם.
אם רק חמישית מהדירות המוצעות למגזר הערבי נרכשות על ידי בניו, מטופש לדרוש ממשרד השיכון או ממינהל מקרקעי-ישראל שיגדילו את ההיצע. אין בזה טעם.
מצד שני, עם כל הכבוד לנטיה התרבותית של המגזר הערבי לגור בצמודי-קרקע, בהתחשב בשיקולים כבדי-משקל של איכות סביבה, אין מנוס מהכרעות קשות שהאוכלוסיה הערבית צריכה לקבל, ואני כותב את הדברים כיליד מושב, שגר בעבר בצמוד-קרקע, והבין לצערו את המחירים הכבדים שאופן המגורים הזה משליך על כלל האוכלוסיה, בכל הנוגע לדיור נגיש וזול.
אין בכך לומר שהאוכלוסיה הערבית צריכה לוותר על החשוב לה. צריך להעשות מהלך משותף של ההנהגה של האוכלוסיה הערבית ושל האחראים על נושאי השיכון הדיור בממשלת ישראל, במשרד השיכון ובמינהל מקרקעי ישראל, בהובלה מלמעלה של רוה"מ או שר בכיר הכפוף לו, במסגרתו יובל תהליך הידברות שמטרתו הקצאת שטחים נוספים לדיור עבור האוכלוסיה הערבית, בתורת אוכלוסיה הסובלת ממצוקת דיור קשה, שעיקרם יוקצה לבניה עירונית מודרנית, גבוהה, רבת-קומות, אם במסגרת הקמת יישובים וערים ערביים חדשים ואם במסגרת הרחבת יישובים ערביים קיימים, וחלקם הקטן מיועד לבניה צמודת קרקע. התמחור של הדיור הזה צריך להעשות כך שערביי ישראל יוכלו להכריע בעצמם, איזה סוג של דיור הם מעדיפים.
וכמובן - ואסור לשכוח - הדיור הזה לא צריך להיבנות ללא הקצאה ותכנון של אזורי תעשיה, ותשתית תחבורתית הולמים, שיאפשרו התמודדות עם הרעה החולה האמיתית ממנה סובל המיגזר הערבי - היותו, רובו ככולו, מרוכז בפריפריה הישראלית, הסובלת מתת-פיתוח נמשך לאורך השנים. זו הסיבה העיקרית השניה לאפליה הערבית, אך ממנה סובלים גם יהודי הפריפריה, וכל המבקר בעיירות הפיתוח למיניהן רואה זאת בקלות. כל הפריפריה הישראלית תיהנה ממהלך משולב שכזה.
ויפה שעה אחת קודם.

קצת מודעות עצמית, חברים

עוד עובר המשט ושוב חוזר הטקס הישראלי של השנים האחרונות.
תקלה קרתה ? קרתה.
בעולם מפנים אצבע מאשימה ? מפנים.
ישראל מוכנה לבדוק מה הביא לתקלה ? לא !

ובכל זאת, כולנו יודעים שאחרי החבטות הסמליות שהדימוי הישראלי חוטף בעולם,
גם את הדג המסריח הקרוי ועדת-בדיקה נאכל, גם נאכל.
על הגירוש מהעיר אדבר אחר-כך. בואו ונדחיק בינתיים, ונדון בעניינים של מעשה.

המהלך שבו ישראל מסרבת לבדוק את עצמה, איננו רק מטופש מבחינה הסברתית,
אלא גם שגוי מבחינה משפטית.
אם, אחרי כל תקלה, תהיה ישראל הראשונה להפעיל מערכת אמינה של בדיקה ובחינה עצמית,
הדרישות לבדיקות בינלאומית יעלו כמובן, שהרי כל כרסום בריבונות הישראלית הוא אינטרס של מתנגדיה,
אבל הן לא יעלו מהמקומות החשובים באמת - ודעת הקהל הבינלאומית תתקשה להרתם למאבקים שכאלה.

לישראל יש מערכת ביקורת עצמית - קוראים לזה מבקר המדינה.
כל מה שצריכה ממשלת ישראל לעשות, הוא להתחיל לקבל החלטות באופן מסודר.
התקבלה החלטה על מבצע, פעולה, או מהלך כלשהוא ?
המבצע, הפעולה, המהלך הסתיימו בתוצאות שלא נחזו מראש ושאינן רצויות ?
אז מישהו צריך לבדוק איך זה קרה.
יתכנס לו צוות בדיקה מיומן של מבקר המדינה, יחד עם האנשים שביצעו את המבוצע,
ידונו, יבחנו, יהרהרו, ויבהירו לנו מה היתה התקלה, ויציעו הצעות כיצד ניתן למנוע הישנותה.

לצורך כך נדרשים כמה שינויים בתרבות הישראלית של הביקורת -
1. לא לחפש את האשם, אלא את התקלה.
2. לקבל את האפשרות שהתקלה נבעה מחוסר במחשבה ובתכנון, ולעצב תהליך תכנון עתידי שיחייב התייחסות לתקלות.
3. להגן על הנחקרים והמעידים, כך שרק מקרים של רשלנות רבתי או זדון יהוו עילה אפשרית להעמדה לדין.
4. לזכור שיש תקלות שהן פועל יוצא הכרחי של מציאות, ושלא כל תקלה באמת היה ניתן למנוע.
5. לשנות את תהליכי הבדיקה והבקרה מתהליכים שאורכים חודשים לתהליכים שאורכים ימים. לצורך כך יידרש כמובן
להקצות משאבים נוספים לאנשי הביקורת, ותכנון מחדש של מבצעים ומהלכים - שכן המשתתפים בהם יידרשו להקדיש
מזמנם למהלכי הביקורת.

החשש משינויים שכאלה הוא כמובן בכך שממדינה שעושה נהפוך למדינה שעוסקת רק בביקורת.

אבל הסיכון הגדול יותר הוא שישראל תהפוך למועמדת סדרתית לכתבי-אישום בפורומים בינלאומיים, ושאזרחיה לא יוכלו עוד לנסוע בעולם בחופשיות מחשש להעצר שוב ושוב כחשודים במעורבות בפשעים כאלה ואחרים.

הביקורת העצמית חייבת להפוך להיות מהלך של יום-יום, והיא חייבת להתבצע כך שהעשייה לא תסורס כתוצאה מהחשש מהביקורת.

ויפה שעה אחת קודם.

31.5.2010

the peace flotilla interception, its sad results, and the controversy

although several videos have already aired on several locations in the web, i haven't seen yet a single video displaying the events taking place .
it is therefore still unclear who is to blame.
naturally, people are hastefully pointing accusing fingers.
several states have already condemned israel.
this post does not deal with accusations, though god knows that the accusing parties bear a worse record than israel's in past confrontations with political activists.
the factual question whether there was a better way for israel to intercept the flotilla without so many casualties and injuries is important, but is extremely hard to answer. post factum, everyone knows that the solution chosen did not work as planned. but stopping a flotilla in mid sea, without hurting a lot of the passengers, is an extremely complicated feat. the choice
of the IDF to land soldiers upon the ships does appear, at first logical thought, to be the
most minimal use of force possible in such circumstances, once accepting that the flotilla had
to be stopped (and considering israel's armed political conflict with hamas, the flotilla had to be stopped, as far as israel's interests are considered).
sadly, the choice that the idf made turned out to be horrible, in the price paid in human life
and injuries.
testing the outcome, it does seem that israel has failed.
and even if this failure was inevitable, and necessary for israel's safety,
the loss of life is sad and tragic in the human perspective,
and potentially destructive in the political perspective.
as the hebrew saying goes for people who died : "chaval al de'avdin".
regardless of politics, we are are grieving for all those who died.

משט השלום ותוצאות העצירה שלו

אני לא נמנה על אלה שרואים את המשט הזה כמשט של שלום, ללא קשר להשקפותיי באשר למדיניותה הנוכחית של ישראל בעזה.
אין ספק בלבי שהיה זה משט פוליטי, של פעילים פרו-פלסטינאים, שבמסווה של פעילות של שלום, ניסו להכניע את מדיניות הסגר הנוכחית של ישראל.
אין גם ספק בלבי שבנסיבות שנוצרו, לישראל לא היתה ברירה אלא לנסות ולעצור את המשט הזה.
תמיד, תמיד, לאחר מהלך שמסתיים בתוצאות כה מצערות וטרגיות ברמה האנושית, החוכמה שלאחר מעשה מביאה אנשים ומדינות להצהרות נחפזות. צרפת ורוסיה משוכנעות שאפשר היה אחרת. שמדובר במהלך שאיננו מידתי.
בלי להיכנס למלחמת האשמות (וברוך השם, לשתי המדינות קופות שרצים גדולות מלישראל, במיוחד בהקשרים של התמודדים עם פעילים פוליטיים מהסוג שהפעילו את המשט הזה), קשה מאוד להעריך לאחר מעשה אם אפשר היה לעשות את הדברים
טוב יותר.
כרגע, השכל הישר שאני מנסה להפעיל אינו מציע כל דרך אחרת של עצירת הספינות שאיננה כרוכה בסיכון של פגיעה גדולה יותר בנפשות הפעילים על הספינות.
אבל איך שלא נביט על זה, התוצאה היא עצובה מאוד.
גם אם מדובר בתוצאה הכרחית בהתחשב בנסיבות,
זוהי תוצאה מצערת וטרגית מאוד במישור האנושי, שעשויה לשאת עמה משמעויות הרסניות עבור ישראל במישור הפוליטי.
חבל על דאבדין.

ships carrying aid to gaza or ships attacking israel's defensive lines ? 10 clarifications anyone interested in the middle east should know

Almost 10 hours after the beginning of the takeover of the
ships by israeli IDF, and facts are still not clear.
Not knowing the facts has never bothered politicians or
journalists from making decisive statements.
It is true that always, when soldiers confront civilians,
the result of dead civilians will seem unjustified, horrible,
cruel, and the state sending those soldiers will be percieved
in incriminating colors.
This is especially true when the soldiers are a part of an
army that occupies a territory, and the protesting civilians
are deemed a part of an effort to bring aid to the weak and
oppressed within the occupied area.
The only problem is that all of the facts mentioned until
this part of this post are partial. There are parts of the
puzzle that are missing. Without those pieces, a true
understanding of events shall be impossible, and interested
persons will be able to create a false image, to their advantage.
the facts:
1) the aid flotilla is not taking place in a neutral zone.
Gaza is not a peaceful area .
2) Israel has withdrawn from Gaza in 2005, leaving any
terrirotry in that area in the hands of the palestinians.
3) Hamas has taken control of Gaza in 2006, violently,
from the hands of Fatah, the democratically chosen
leadership of the palestinians.
It has refused to accept the past agreements between Israel
and the palestinians or to recognize Israel's right of existence.
4) In 2007, following repeated missile attacks on Israeli towns and
villages neighbouring Gaza, Israel invaded the Gaza strip,
in a powerful and brutal set of operations, after which
a ceasefire agreement was reached, and israel has withrdrawn
again from Gaza.
5) Hamas still holds a kidnapped israeli soldier, Gilad Shalit,
since 2006, as a prisoner of war, and denies him of
rights to Red Cross visitations, and passes almost no
information regarding his health and well being.
Hamas continually attempts to rearm, by weapon and ammunition
shipments from any possible source, mean and in any possible way.
6) In response to the events described above
(at sections 4 & 5),
Israel has retaken control on all of Gaza's external
borders, and is since then inspecting every kind of
merchandise entering the Gaza strip, and forbids
bringing into the area many things. This closure is
supported by egypt, who borders Gaza from the south.
7) Life in Gaza is hard. It has never been easy to live there.
Gaza is one of the most populated areas in the world,
it is an area that has known many armed collisions between the IDF and
palestinian armed organizations, and it is currently ruled by an
inexperienced organization that is putting the struggle with Israel at
its top priorities, while care of the civilans who live under its rule
come at a second place, if not worse.
Although almost 3 years have passed since the 2007 IDF operations
in Gaza, it has not been completely reconstructed yet. Hamas accuses
Israel closure, but fact is that in any other area in the world that has
known destruction, the process of rebuilding has never been dependant only
on external import of goods. the local operations is the most critical factor,
and sadly, Hamas uses local populations hardships and damages from the war
as a means for proaganda, very much the same way palestinian refugees were
used by arab countries, following the 1948 war.
However, there is no famine in Gaza. Israel and Egypt allow the
passage of large quantities of food and stocks into the strip, on
a daily basis.
8) The organizers of the aid flotilla were offered on many opportunities to pass
the aid, through an Israeli port, under Israeli supervision (to prevent arms and
stuff that can be used to construct explosives) into the Gaza strip. These
suggestions by Israel were denied. Why ? after all, if situation in Gaza is so severe,
as organizers claim, wasn't it more important to make sure the stuff was
passed to the people, than to make sure that the israeli closure was broken ?
9) The manner at which the flotilla was managed, the insistence on
breaking the Israeli closure is a clear indication of their political
Agenda. These are no peace activists. These are Pro-Palestinian
activists.
flotilla died. It is clear that the claims of the activists that the soldiers came
on board shooting are not proven yet. It is also clear that the claims
of the soldiers who made the raid, regarding activists shooting at them with guns,
attacking them with knives and other cold arms are not proven yet.
Being aware of the clarifications I've made thus far, one would expect anyone
interested in making a statement on the subject, to be a little patient, and wait
for the facts to be established.
The problem is that at a world of political conflict, the public's opinion is one
of the fields of war, and instead of truths, we are seeing and hearing propaganda.
I suggest anyone with a sound mind, to bear patience, and avoid making his mind
on the matter, before clear and precise evidence is presented.
Let the naked truth out for a change.
p.s
Israel's closure wis legal by internation law, btw.
Israel is still occupying these territories,
having taken them by military force from the hands
of Egypt in 1967, and having retaking control of air and borders of
the strip, following the events described above, and as the strip is
currently held by an organization that is a self-proclaimed enemy
of Israel, and no longer by an organization that is interested in
reaching peace with Israel, as Fatah.

29.5.2010

האישום: אמיר מח'ול סיפק מידע על בסיסי צה"ל לחיזבאללה

סוף סוף מתברר מדוע נעצר אמיר מח'ול, יו"ר ארגון הגג של ארגוני המיגזר השלישי הערבי.
התשובה- הוא חשוד בריגול למען החיזבאללה. כך עולה מהפרסומים על כתב האישום שהוגש נגדו.

למה היה צריך להסתיר את מעצרו וחקירתו בצו-איסור-פרסום-גורף עוד לא כל-כך הבנו. לכאורה, אם אכן
במרגל עסקינן, נדמה שמרגע שמשפחתו העבירה הידיעה לעולם הרחב (וזה קרה על סמך הפרסומים באינטרנט
בבוקר שאחרי מעצרו ב-03:00), לא היה עוד טעם בהסתרת הפרסומים. אלא אם המטרה היא הסתרת המעצר
מהציבור הישראלי. וזה כבר חשוד.
כך שיש לנו כאן בעיה ראשונה. אם יש הגיון באיסור הפרסום, אז ההגיון האפשרי היחיד הוא שנעשה כאן מהלך
שרצו להסתיר מהציבור הישראלי. למה ? אולי בגלל היותו של מח'ול פעיל פוליטי ? אולי בגלל שידעו שיש כאן
מהלך לא בטוח ?
גרוע מזה, כתב-האישום מייחס טמטום לחיזבאללה. הם לא צריכים את מח'ול שיצלם להם. בשביל זה אפשר לעשות
שימוש במרגלים מעט פחות רמי-דרג. הם גם לא צריכים לגייס אנשים בכנסים. יש בשביל זה אינטרנט היום. ולסכן
מישהו בכיר כל-כך בצילומי בסיסים או איתור מקומות שgoogle earth מאפשר ? נראה לכם הגיוני ?
בשנות ה-50, היו כתבי-אישום כאלה. אז בעידן שלפני מהפכת-המידע, היה בזה איזשהוא הגיון.
אבל היום ?
המרכיב ההגיוני היחיד בכתב האישום הוא שמח'ול אולי הסכים לתת ניתוחים על החברה הישראלית לחיזבאללה.
נגיד שהסכים. האם זה ריגול, להעביר למישהו את דעתך ? הרי כל מה שהיה צריך לעשות זה לכתוב בלוג, ושהחברה
של החיזבאללה יקראו אותו. אינטרנט, כאמור, יש גם בלבנון. וגם שכל ישר.
אז נשאר לנו רק מגע עם סוכן זר. וזה כנראה גם מה שיישאר אחרי כל העסק הזה.
וחבל.
זה פשוט נראה כאילו מנסים לתפור למח'ול חליפה.
למה ? אולי בגלל שפעילותו במיגזר השלישי הערבי, והמאבק שלו ליצירתה של חברה אזרחית ערבית מפחידים מישהו.
למה ? כי למישהו קשה עם הרעיון שהמיעוט הערבי מנסה לתבוע את זכויותיו כמיעוט ?
מישהו אולי שוכח שבמסגרת מחוייבותו של השב"כ לישראל כמדינה יהודית, הוא גם מחוייב לישראל כמדינה דמוקרטית ?
חבל.
עצוב מזה, לחשוב שזו הרמה של שירות הבטחון הישראלי ? אפילו לתפור משהו משכנע הוא לא מסוגל ?
עם שומרים כאלה, לא צריך אויבים.

על משטים ושאר ירקות

המשט החדש לפריצת הסגר על עזה, נובע מהתפישה המצערת הרגילה של הסכסוך הישראלי הערבי בצורה פשטנית. מחד ישראל הגדולה, הברוטלית, הלא-מתחשבת, מהצד השני - הפלסטינים החלשים, חסרי-הישע.

אבל המציאות קשה ומורכבת יותר.
שכן מחד, ישראל מקיימת מדיניות סגר משני מניעים עיקריים -
1) הסגר מהווה אמצעי לחץ על הנהגת החמאס בעזה לשחרר את גלעד שליט, בבחינת - לא תחיו טוב כל זמן שהוא בשבי.
2) הסגר מהווה אמצעי-הגנה מקדמי של ישראל, בבחינת - כל זמן שאתם במלחמה איתנו, לא נוכל לאפשר לכם כניסה חופשית
ולא מפוקחת של סחורות, שעלולות להוות חומרי-גלם לייצור כלי-נשק כנגדנו.

והבעיה במדיניות של ישראל היא שבפועל, ישראל אימצה את הסטנדרטים של החמאס בהחזקת בני-ערובה, ובתגובה להחזקת גלעד שליט כבן ערובה, ישראל מחזיקה בכל תושבי עזה כבני-ערובה.

ומהצד השני, חמאס מתעקש על עמדתו משני מניעים עיקריים -
1) גלעד שליט הוא הכלי הטוב ביותר שיש בידיו כרגע לשחרור אסיריו הנמצאים בידי ישראל. לא יהיה לו כלי טוב יותר.
2) חמאס במלחמה עם ישראל, ובמלחמה כמו במלחמה - על העם הנלחם לעצמאות לדעת להקריב קורבנות.

והבעיה במדיניות חמאס היא שבהתעקשותו לנהוג כאילו הוא חיזבאללה, הוא מתעלם מאחריותו כריבון ברצועת עזה כלפי הפלסטינים שהוא אחראי עליהם, ובכך הוא נוהג כפי שהוא באמת - כארגון טרור. חמאס יכול היה לנסות ולהקל מאוד מהסגר על ידי נקיטת צעדים פשוטים של העברת חומר שוטף על גלעד שליט לידי הצלב האדום, ומתן אפשרות לביקורי צלב אדום אצל גלעד שליט. בבחירתו לנהוג בדרך שבחר, חמאס בעצם שותף להחזקתם של כל תושבי עזה כבני-ערובה, במסגרת מאבקו לשחרור האסירים.

שני הצדדים נוהגים בחוסר מוסריות.

חבל שהיוזמים את המשטים למיניהם לא מצליחים לראות את המורכבות הזו.

11.4.2010

על חוק העונשין וידיעות סודיות

ראובן פדהצור פרסם מאמר מעניין, שמספר על חווייה אישית שלו, במסגרתה נתבע על פרסום ידיעה סודית, וכיצד בסופו של
יום נסגר עניינו על ידי היועץ המשפטי לממשלה מחוסר ענין לציבור. לדבריו, פרשת קם ובלאו היא המקרה הראשון מאז בו נעשה שימוש בסעיפים הרלוונטיים מחוק העונשין בעניין עיתונאי.
נראה שהגיע הזמן לתקן את החוק, כך שהאיזון שלפי פדהצור התקיים בשטח בין השמירה על סודות מדינה לבין יצירת האפשרות לעיתונאות חוקרת פעילה, ייכתב בחוק, ושרירותה של המערכת לנסות ולהפחיד את מי שפגעו בעומדים בראשה, תוגבל.

בשולי הדברים ... על פרשת ענת קם

גדעון לוי פרסם הבוקר בהארץ מאמר מצויין - לו אתם ענת קם , ובבסיסו הטענה הנכונה: מה הייתי אני, מה היית את, מה היית אתה - עושה - לו היינו בנעליה של ענת קם, או בנעליו של אורי בלאו.

התשובה של גדעון לוי פשוטה, נכונה, ולשם שינוי מהרבה מאוד פעמים אחרות בהן הוא מתבטא - מקובלת עליי לחלוטין: הדבר היחיד שיכול לעשות אדם עם מצפון שמאמין כי צמרת צה"ל מרשה לעצמה לצפצף על החוק, ולהרוג בני-אדם תוך חריגה מפורשת מסמכות והתעלמות מהוראות מדוייקת שבג"ץ התווה, כשקבע שחיסולים ממוקדים מותרים על פי הדין הבינלאומי והישראלי, היא לוודא שהנושא יגיע לידיעת מי שצריך לדעת.

ומי שצריך לדעת, כאשר יש חשד מבוסס כי הצמרת עוברת על החוק, הוא הציבור. רק משפט הציבור יכול לסייע, ואולי אולי אולי להטיל מורא על מי שחטא, ואולי אולי אולי אולי אף להביא לתיקון המעוות, להשבת המערכת אל פעולה תקינה בהתאם למעצוריה ובלמיה, לווידוא שההריגה - תתבצע אך ורק אם היא הכרחית - ותיעשה בצורה האנושית ביותר האפשרית, בלי פגיעה בחפים מפשע ככל האפשר.

ענת קם ואורי בלאו נלחמים על פי אמונתם על צלמה של מדינת ישראל.

גם אם הם טועים באמונה שלהם, כולנו צריכים לתמוך בהם, ולוודא שבפרשיה הזו - רק החוטאים ייענשו, ולא אלו שניסו להביא לידיעתנו את החטא.

6.4.2010

הדלפה, הסתרה והעדרו של דיון ציבורי


עתונאית ישראלית (ענת קם) במעצר בית על צילום מסמכים סודיים בשירותה הצבאי והעברתם לאחר מכן לכתב אחר. היא בהליכים משפטיים שהמדינה מנהלת נגדה וצפויה ל-14 שנות מאסר.

המסמכים שצילמה שימשו בסיס לתחקיר הטוען כי קצינים בכירים (בכיר ובכיר מכל בכיר, ככל הנראה) פעלו מפורשות בניגוד להנחיות בג"ץ בניגוע לחיסולים.

התקשורת הישראלית מחרישה בכל הנוגע להליכים המשפטיים האלה, במסגרת צווי-איסור-פרסום, וגם פרסומים שמופיעים בעניין באינטרנט הישראלי נעלמים.

סוגיות של הדלפות והפצת חומר סודי הן כמובן חמורות מאין כמותן,
אבל יש נסיבות שבהן אי-ההדלפה מאפשרת התנהלות לא-תקינה שתלך ותחריף,
ודווקא ההדלפה, היא הפעולה האזרחית הנכונה.

לא ברור אם זה המקרה.
הדרך היחידה לדעת - היא לאפשר דיון ציבורי גלוי בעניין.

והקישורים לפרסומים - 



4.4.2010

10.3.2010

הבמאי של "עג'מי" מגיב למהומה בישראל סביב הקושי של הבמאי-שותף שלו להזדהות עם ישראל : חובה לקרוא

יש מעט הזדמנויות שהתקשורת הישראלית נותנת, להחשף למישהו שבאמת מנסה להקשיב לצד השני. זו אחת מהן.
"מכל הסיפור הזה, בסופו של דבר, הוצגו רק שלושה משפטים של סכנדר ועוד שלושה משפטים שלי. בא בן אדם שיוצא מאירוע גדול ופתאום מתנפלים עליו ברחוב ושואלים אותו שאלות ואין לו זמן לחשוב. הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו אומרים משהו ומתכוונים למשהו אחר. לא שסכנדר לא התכוון למה שאמר, אבל זה היה על רגל אחת ומה שהוצג היה מאוד שטחי ומאוד צר. מצער אותי לראות שאין עניין להעמיק את זה,שאין עניין להבין מה עומד מאחורי כל הדברים האלה".
מומלץ בחום. לקרוא, ולחשוב.

4.3.2010

האם נכון לומר שישראל ההודפת את מבקשי-המקלט האפריקאיים בחזרה למצרים נוהגת כמו שווייץ במלחמת העולם השניה ?

נתקלתי בקישור הבא העוסק במחאה על השוואה שעשתה אושרת קוטלר בפינתה בערוץ 10, בין חיילי צה"ל לסייעני נאצים שוויצרים, שהתנכלו לפליטים יהודים במלחה"ע השנייה. הקישור מביע מחאה חריפה על ההשוואה הזו.

לדעתי, עצם ההשוואה בין ישראל של היום לשוויץ של אז, נכונה ובמקומה. אותם טיעונים כנגד קבלת פליטים יהודים לתוך שווייץ משמשים כיום כנגד קבלת פליטים אפריקאיים לתוך ישראל.

כל מי שמכיר את המאמצים ששווייץ משקיעה בהגנה ובכוחות הבטחון שלה, יודע שחרף היותה נייטרלית מאות בשנים, היא תופשת את עצמה כמדינה מאויימת, לא הרבה פחות מכפי שישראל תופשת את עצמה.
על השאלה של תפישה עצמית בוודאי אפשר להתווכח, אבל כך גם אפשר לומר על ישראל: המדינה בעלת הצבא החזק ביותר במזרח-התיכון (שהוא גם כנראה מעשרת הצבאות החזקים בעולם), אשר עדיין תופשת את עצמה כמדינה חדשה הנתונה לסכנה-קיומית, הן מול נשק גרעיני איראני והן מול אבניהם של מפגינים פלשתינאים.

יתרה מכך, שווייץ היתה אומנם נייטרלית בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל כך הייתה גם נורבגיה לפני שנכבשה על ידי גרמניה. אירופה של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים לא היתה מקום שלו ובטוח יותר מהמזרח-התיכון. אולי אפילו פחות, בהתחשב במספר המדינות הרודניות בעלות שאיפות ההתפשטות.

ואם נתמקד בטיעון הישראלי הפופולרי ביותר, כל מי שמכיר את המספרים מבין שהטיעון "החזק" ביותר כנגד קליטת פליטים אפריקאיים - הכמות האדירה שתתחיל לנהור אל עבר ישראל - היה יפה גם לגביה של שווייץ.

ואחרון - שאלת איום החיים המיידי לא פשוטה וקלה כמו שנדמה לטוענים כנגד קליטת פליטים. עצם העובדה שהיהודים נרצחים על ידי גרמניה הנאצית לא היתה עובדה ידועה בעולם עד 1942. גם לאחר מכן מדובר בעובדה שהיתה שנויה במחלוקת, גם עקב אינטרס פוליטי של המדינות שבידיהן היו הוכחות, וגם עקב אי-הרצון של בני-האדם להכיר בזוועה, לפחות עד 1944. כך שבמהלך השנים 1939 - 1944 בהחלט יכלו שוויצרים רבים לטעון שהסירוב לקלוט יהודים הוא מאחר ואלה רק מבקשים לשפר את מצבם.

ואם ניזכר בחלק השני של המשוואה - הפליטים האפריקאים:
רבים מהם חשופים לאיום על חייהם גם במחנות הפליטים שמקיפים את המדינות מהן הם נמלטו.
רבים מהם חשופים להטרדה ואלימות במדינות המקלט,
ורבים מהפליטים שעברו ממצרים לישראל מספרים על התעללות איומה שהביאה לכך שהם נמלטו ממצרים אל ישראל.
אין ספק שבמחנות הפליטים מהם הם נמלטים הלאה היו ויש אירועים של פגיעה, רדיפות, רעב ומחלות.
אין גם ספק בכך שמצרים, כמדינה קולטת הסובלת מעוני ומחסור גדולים מאוד, איננה מציעה לפליטים המגיעים אליה בטחון.

האם אפשר להאשים אדם המבקש לספק מזון ומחסה לו ולמשפחתו בכך שהוא מנסה להגיע למקום מבטחים בדמותה של מדינת ישראל ?

האם יש ספק בכך שמדינת ישראל, כאשר היא הודפת את המתדפקים על שעריה ומבקשים מקלט ובטחון, מפעילה את השיקולים האנוכיים שהפעילה שווייץ בזמן מלחמת העולם השניה ?

לי אין ספק בכך שהפליט המנסה להגיע לישראל צודק.
לי אין ספק בכך שישראל מפעילה שיקולים אנוכיים כמו שווייץ.
השאלה היחידה היא האם ישראל צודקת בשיקוליה האנוכיים. לשאלה הזו אין תשובה נכונה אחת.

להבנתי מדובר בשאלה מוסרית קשה, שכן היא מעמתת בין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי בני-אדם נרדפים המתדפקים על שעריה, לבין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי העם היהודי, להמשיך ולהתקיים תמיד כמדינה המבטיחה מקום מקלט לעם היהודי.

ייתכן שאם ישראל תענה לכל הפליטים שיתדפקו על שעריה לאורך השנים, היא לא תמשיך להתקיים במאות השנים הבאות כמדינת העם היהודי, ובכך תבגוד בתכליתה ההסטורית.

בשאלה המוסרית הזו, התשובה האישית שלי, חרף הקושי העצום שבה, ברורה: ישראל לא יכולה לעמוד מנגד כאשר בני-אדם חותרים לחוף מבטחים. העמידה מנגד היא התכחשות לגורל המר של העם היהודי, וככזו היא התנהגות שאיננה יהודית.

ישראל חייבת להוות מגדלור וחוט שדרה מוסרי, ולהוביל פתרון שיאפשר מתן מקלט לפליטים.
גם אם התוצאה תהיה הפיכתו של הנגב למחנה-פליטים אחד גדול.
גם אם יש בכך סכנה לאופיה הדמוגרפי של ישראל בדורות הבאים.
כי אם ישראל איננה נוהגת כך, יש בכך סכנה לנשמתה - עכשיו.

26.2.2010

בג"ץ קיבל עתירה לאיחוד משפחות למרות מעורבות בני משפחת העותרת בפעילות עוינת

בג"ץ קיבל עתירה לאיחוד משפחות למרות מעורבות בני משפחת העותרת בפעילות עוינת

בג"ץ פסק בעתירה כנגד שר הפנים, שמטרתה למנוע ביטול אישור לאיחוד משפחות. החלטת הביטול נבעה מכך שלעותרת -ששהתה בארץ כבר מספר שנים, עבדה ונולדו לה ילדים - יש קשרי-משפחה עם פעילים בארגוני טרור.
אפשר למצוא את פסק-הדין בקישור הבא.
נימוקי המדינה לביטול איחוד המשפחות בין העותרת לבעלה -
" אחי העותרת ואאל דקה, יליד 1974, הינו פעיל ג'יהאד עולמי, מצוי כיום באמירויות ועומד בקשרים עם פעילי טרור שונים לרבות בארגון הטרור אל-קאעידה. הוא חבר בחוליה צבאית של הארגון. ואאל שומר על קשרים עם בני משפחתו ומקיים קשרים עם פעילי טרור נוספים המגיעים לבקרו בחו"ל.
באסל דקה, אח נוסף, הוא פעיל חמאס צבאי בטול-כרם ומשתייך לזרם דתי איסלמי קיצוני. הוא עבר אימונים צבאיים באפגניסטן, ובחקירתו הודה כי גויס לארגון אל-קאעידה וכי האימונים שעבר נועדו למימוש מלחמת הג'יהאד מטעם הארגון. לאחר שחרורו מן הכלא, הוא ממשיך בפעילות מטעם ארגון חמאס באזור, ומצוי בקשר מתמיד עם ואאל ופעילי חמאס אחרים.
אח נוסף, וליד דקה, הוא פעיל חמאס צבאי שנעצר והודה בחקירתו כי גוייס לארגון החמאס, השתתף בבדיקת ציר לקראת פיגוע, קיבל נשק, ירה באקדח, רכש חומרים להכנת מטענים ולצורך תכנון פיגועים, לרבות תכנון הרעלת מים של ישוב ישראלי. הוא הורשע בשורת עבירות נגד ביטחון האזור במסגרת חברות בחמאס. לאחר שחרורו ממאסר בשנת 2004, המשיך בפעילות בארגון החמאס. אבי העותרת שימש קצין בדרגה גבוהה, ובתפקיד בכיר ברשות הפלסטינית. הוא שימש עד לפני זמן לא רב מפקד ההגנה האזרחית בטול-כרם, וקיים קשר עם ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיני."

המדינה טענה כי העותרת מקיימת קשר רציף עם בני-משפחתה. וכי החשש מאיחוד משפחות במקרה הזה הוא שבני-המשפחה ינסו לנצל את אזרחותה הישראלית של אחותם לצורך קידום פעילות עוינת.
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, שבג"ץ בזמנו פסק כי הוא חוקתי, קובע בסעיף 3ד:
"לא יינתן היתר לשהייה בישראל או רישיון לישיבה בישראל לתושב אזור לפי סעיפים 3, 3א1, 3א(2), 3ב(2) ו-(3) ו-4(2), ולא יינתן רישיון לישיבה בישראל לכל מבקש אחר שאינו תושב אזור, אם קבע שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, בהתאם לחוות דעת מאת גורמי הביטחון המוסמכים, כי תושב האזור או המבקש האחר, או בן משפחתם, עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל; בסעיף זה – "בן משפחה" – בן זוג, הורה, ילד, אח ואחות ובני זוגם. לענין זה, רשאי שר הפנים לקבוע כי תושב האזור או המבקש האחר עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל, בין השאר על סמך חוות דעת מאת גורמי הבטחון המוסמכים ולפיה במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את בטחון מדינת ישראל או אזרחיה" .
למרות ההוראה ורצון המדינה בביטול האיחוד, קבע בג"ץ:
"48. מקרה זה הוא מורכב נוכח קיומה של זכות בעלת עוצמה להמשך איחוד המשפחה של העותרים מצד אחד, שכנגדה עומדת מניעה ביטחונית עקיפה מצד העותרת, בעלת משקל ממשי, נוכח מעורבותם העמוקה של שלושת אחיה של העותרת בפעולות טרור בהיקף נרחב ומסוכן.
49. עוצמת הפגיעה בזכות למשפחה עקב סירוב המשיב להעניק לעותרת היתרי שהייה מתחדשים בישראל היא גבוהה ביותר במקרה זה. משמעותה היא חיוב המשפחה, כיחידה שלמה, לעקור לארץ אחרת, כאשר אבי המשפחה והילדים הם אזרחי ישראל, המשפחה נטועת שורשים כאן מזה 14 שנים, ומרכז חייה בישראל. לחלופין, משמעותה היא הפרדת בני הזוג זה מזו, ופיצולו של התא המשפחתי בין בן זוג אחד והילדים, לבין בן הזוג האחר. אין צריך לומר כי פירוקו של תא משפחתי באופן הזה מהווה מכה ניצחת לאחדות המשפחה, לרווחתה, ולטובת הילדים, ונדרש טעם כבד משקל במיוחד כדי להצדיקו.
50. מנגד, לא ניתן להקל ראש בקיומו של סיכון ביטחוני פוטנציאלי הנובע ממעורבות בני משפחה קרובים של העותרת בפעילות טרור. אין להוציא מכלל אפשרות כי במסגרת פעילותם, עשויים הם לנסות ולעשות שימוש במשפחת אחותם בישראל לקידום מטרותיהם. אפשרות כזו אמנם קיימת ואין להתכחש לה, אך מידת הסתברותה אינה ברורה, בהעדר כל נתונים ישירים המצביעים על פוטנציאל סיכון ממשי מצד העותרת בכיוון זה. עניינה של העותרת אינו זהה לעניינם של אחיה, ופוטנציאל הסיכון הנשקף מהם אינו זהה לפוטנציאל הסיכון העקיף הנשקף ממנה. במהלך 14 שנות שהותה של העותרת בישראל לא הצטבר מידע ביטחוני כלשהו הקשור בה ישירות – מעבר לקשרי משפחה עם הוריה ואחיה, המעורבים בטרור שנים רבות.
51. בנסיבות אלה, שקילת עוצמתה הגדולה של הזכות למשפחה המאפיינת את משפחת העותרים במקרה זה, כנגד פוטנציאל הסיכון הביטחוני העקיף הנובע מהעותרת בעטיים של קשרי המשפחה בינה לבין אביה ואחיה המעורבים בטרור, שמידת עוצמתו וההסתברות להתממשותו נותרו בגדר השערה בלבד, מורה כי אין הצדקה, נכון לעת זו, לביטול כוללני של היתר הישיבה שניתן לעותרת בישראל במסגרת איחוד משפחות. גם אם מתקיים מרווח סיכון מסוים מפניה של העותרת, שלקיומו אין להתכחש, מדובר בשולי סיכון נסבלים, שראוי לקחתו כדי למנוע את פירוד המשפחה או עקירתה מסביבתה, וכחלק ממחיר שנדרש לשלם לצורך קיום משטר חוקתי המגן על זכויות אדם. עם זאת, איזון מידתי בין השיקולים הנוגדים, המייחס משקל ראוי לחשש הביטחוני בצד הזכות למשפחה, מצדיק כי המשך ישיבתה בישראל של העותרת יותנה בתנאים שונים אשר יקדמו את פני החשש הביטחוני הקיים לגביה. תנאים אלה נועדו לשמש הרתעה והתראה כלפי העותרת מפני המשך קיום קשר משפחתי בינה לבין בני משפחתה באזור שחלקם מעורבים בטרור, מצד אחד, ולתת בידי גורמי הביטחון אמצעי פיקוח ומעקב יעילים על דרך התנהלותה של העותרת נוכח פוטנציאל הסיכון העקיף הקיים לגביה. בדרך זו, ניתן ליצור מתאם בין עוצמת הזכות למשפחה לבין משקלו של הסיכון הביטחוני הקיים באמצעות מציאת פתרון המשקלל כראוי את השיקולים הנוגדים בענין זה.
52. האיזון המתבקש בין השיקולים הנוגדים מביא לתוצאות הבאות: משלא הוכח כי מהעותרת נשקפת סכנה ביטחונית ברמה המצדיקה את הפגיעה הקשה הכרוכה בביטול היתרי השהייה שניתנו לה במסגרת איחוד המשפחה, דין החלטת שר הפנים שלא לחדש את רישיון ישיבתה של העותרת בישראל במסגרת איחוד משפחות להתבטל.
53. יחד עם זאת, לאור הסיכון הביטחוני העקיף הנשקף מהעותרת, מעמדה בישראל נכון לעת זו יהיה על-פי היתרי מת"ק שינתנו למשך 6 חודשים, ויחודשו מעת לעת, בכפוף להעדר נסיבות חדשות המצדיקות את ביטולם. מתן היתרי מת"ק כאמור יותנה בחתימתה של העותרת על הצהרה בפני הרשות המוסמכת, בה תתחייב לקיים את התנאים הבאים:
א. להימנע מקיום כל קשר שהוא – ישיר או עקיף – עם כל בני משפחתה באזור, וכן עם מכרים ומקורבים אחרים באזור;
ב. להימנע מכניסה לשטחי האזור לכל מטרה ובכל זמן שהוא;
ג. להודיע לרשות המוסמכת מראש על כוונתה לצאת את ישראל, ולתת פרטים מלאים בקשר לנסיעתה המתוכננת;
ד. להימנע מכל מעשה או מחדל שיש בו בין במישרין ובין בעקיפין כדי לפגוע בביטחון המדינה או בשלום הציבור.
המשיב יוכל להוסיף תנאים נוספים להתחייבויות אלה ככל שיראה לנכון.לאחר חלוף זמן, בכפוף לנסיבות המשתנות, ועל-פי שיקול דעתו, יוכל המשיב לשקול החזרת רישיון הישיבה מסוג א/5 שהיה בידי העותרת קודם לאי הארכת תוקפו, או להקל בתנאי ההתחייבות הנזכרת לעיל, ככל שימצא לנכון. למותר לומר, כי אם תפר העותרת תנאי מתנאי ההתחייבות עשוי הדבר להוות עילה לביטול היתר השהייה בישראל הניתן לה.
54. העתירה מתקבלת, אפוא, והצו על-תנאי נעשה למוחלט, בכפוף לתנאים המפורטים לעיל."
התוצאה לכאורה משביעת-רצון.
בג"ץ ניצב בין הפח אל הפחת ומצא איזון שמנע פגיעה אנושה במשפחה, תוך בחירה בפגיעה פחות קשה.
פסק-הדין הוא הגיוני, ויש בו איזון מוסרי בין פוטנציאל הפגיעה בחפים מפשע לבין פוטנציאל הפגיעה בחפים מפשע אחרים.
נוצר כאן איזון שיש בו גם מן הטוב. אבל יש בו גם מן הרע.
תאמרו - זה המחיר שאחיה ומשפחתה הביאו אותה לשלם בשם אמונתם בדרכם שלהם.
תאמרו - היא לא היתה חייבת לבחור לחיות במדינת-ישראל, אם זו האמונה של בני-משפחתה.
אולי אתם צודקים.
אבל אני נותר בתחושה המרה שתוצאת-הפסיקה הזו, גם היא מתווספת להצלחת ארגוני-הטרור.