בגנות היוהרה, בזכות הילודה

מאמר מעצבן להחריד בדה-מארקר, שעתיד לגרור אחריו ביקורות רבות להחריד (גם כן), הוא נושא הפוסט הזה.

לב הטענה של המאמר - הבעייה האמיתית של ישראל היא הציבורים שבהם יש ילודה גבוהה. במילותיו: "אשה שמביאה שמונה ילדים לעולם חוטאת לילדיה שלה ולחברה כולה". הנחת המוצא של המאמר היא פשוטה: שמשפחה של 10 נפשות לא מסוגלת לחנך ילדים היטב. האמת ? למרות שהמאמר מעצבן, קשה להתעלם מהשאלה איך אפשר לחנך היטב הרבה מאוד ילדים. התשובה היא כמובן שזה מאוד קשה.

אבל כאן בדיוק מחמיץ המאמר הזה.

במדינה טוטליטרית בסגנון 1984 של אורוול, השאלה מה אדם צריך לעשות למען שגשוג מדינתו היא אכן החשובה מכל. אבל ישראל, למיטב זכרוני, אמורה להיות דמוקרטיה. ובמדינה דמוקרטית, השאלה כמה ילדים הורים בוחרים לגדל היא  לא עניין של המדינה.

העניין של המדינה הוא  כיצד היא יכולה המדינה לעזור לבני-אדם החיים בתוכה כדי שכל אחד מהם יוכל לממש את הפוטנציאל שלו ולקבל הזדמנות שווה לרדוף אחרי האושר.

כלומר, לו הכותב לא היה שבוי בפרדיגמות שלמד בקורס מבוא לכלכלה, ובתפישת עולם מעוותת שמקדשת את הצמיחה הכלכלית על פני הרווחה האנושית, הוא לא מאשים את האישה בחטא הבאת ילדים לעולם, אלא היה מאשים את החברה, בחטא אי-העזרה לאדם המבקש להביא כמה ילדים לעולם.

תכליתה של המדינה בתפישה הומניסטית הוא כלי לקידום האנושות.

אבל נראה שפעמים רבות מדי כלכלנים מאבדים כל קשר לתפישות הומניסטיות.

אם תשאלו אותי - זה החטא האמיתי. 

אז מה עושים עכשיו ?

על רקע תהליכי השינוי שעוברת המחאה החברתית, התחושה שהמחאה איבדה מרוחה, והמהלכים של  הקמת תשתית לחיבור בין "הגרעינים היצרניים, המתונים והדמוקרטיים שבכל המגזרים" שמטרתו "התחזקות הציבור מול הממשל",
מהלכים שיש בהם לסמן את תובנותיהם של מובילי קיץ-המחאה על הדרך הארוכה שתידרש במאבק לצדק חברתי, אבל שאולי גם יש בהםלהוסיף לאובדן הרוח של המוחים, באה קריאתם של מולי פלג ונחי אלון על הדברים שאפשר לעשות במצב הנוכחי (הלא-טוב) ואני חושב שכדאי לקרוא את דבריהם ולחשוב עליהם.

חשוב לי להבהיר -
אני לא מסכים עם הבחירה שלהם להתמקד בחלוקות של ימין ושמאל. אני סבור שהקטגוריזציה הזו היא שגויה. לצערי, הערה שלי לפוסט קודם שלהם נערכה באופן שהוציא מההקשר את אי-הסכמתי לגישה הזו, ולכן ארחיב כאן, (בבמה שלגבי תוכנה יש לי שליטה):

• מי שמאמין שיש הבדל בין ימין לשמאל מבחינה כלכלית בישראל לא הבחין כיצד מאז 1985 ממשלות ימין ושמאל גם יחד מקצצות בחדווה במדינת-הרווחה. ימין ושמאל עשו כן מתוך אמונת-שווא נאו-ליברלית שככל שהמדינה תהיה קטנה יותר הכלכלה תגדל והשפע יתחלק בין הרבים. הם שכחו שכאשר יש הרבה שמנת והמדינה חלשה מכדי לדאוג לחלוקה הוגנת שלה, החזקים לוקחים את הרוב, ומותירים את החלשים עם פחות. 
• מי שמאמין שיש הבדל בין ימין לשמאל מבחינת המדיניות כלפי הפלסטינים היושבים ביהודה, שומרון ועזה בוחר לעצום עיניו מלראות כיצד ממשלות ימין וממשלות שמאל בנו והרחיבו את מפעל ההתנחלויות, עצמו עיניהן מלראות את המשמעויות של הכבלים ההולכים וקושרים את העם הפלסטיני והעם היהודי יחד בארץ שבין הנהר לים, והקימו יסודות שהולכים ונהיים מוצקים מיום ליום למדינה הדו-לאומית שקום תקום כאן, אם לא תוקם מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית. 
• מי שמאמין שיש הבדל בין ימין לשמאל מבחינת המדיניות כלפי החרדים והקצנת שוליהם, בוחר לעצום עיניו מלראות כיצד ממשלות ימין וממשלות שמאל עשו כל שביכולתן למצוא דרכים להעביר כספים ייחודיים, לא להחיל ליבה-חינוכית משותפת לכלל אזרחי ישראל, ולא להתנגש עם שולי הציבור שמביא לכנסת את לשון-המאזניים שמעלה לשלטון פעם את זה ופעם את זה. 

עוד חשוב לי להבהיר -
גם אם ישראל היום נאו-ליברלית מתמיד; גם אם נעשה מאמץ אינטנסיבי מצד הממשל הנוכחי להגביל את חופש הדיבור של שולי הצד השני; גם אם היבטים בציבוריות הישראלית מושפעים באופן בלתי-פרופורציונלי על ידי החרדים המקצינים - לא היתה כאן תבוסה של צד אחד. לא במישור הכלכלי; לא במישור המדיני; לא במישור הדתי-חילוני.
מדובר במאבקים נמשכים שדומים להם ניתן לראות על פני כל כדור הארץ - כל מדינה עם התבניות וההתפתחויות הייחודיות לעברה; אלו הם מאבקים שהתחילו עם קום מדינת ישראל ויימשכו כל זמן שהיא תתקיים; אלו הם מאבקים אופייניים לחברה דמוקרטית פעילה. לעתים כף המאזניים נוטה לכיוון אחד. לעתים היא נוטה לכיוון אחר
(למשל: את אותה לשון על תבוסה יכול היה לכתוב מאמין בארץ ישראל השלמה יום אחרי הסכמי אוסלו. לצערו הוא יכול לכתוב אותה גם היום, וזה לא מקרה שהימין (הקיצוני-מדיני?) הולך והופך אלים יותר כלפי נציגי הממשל הישראלי דווקא בזמן שבו השמאל (הקיצוני?) מדבר על תבוסתו).

אבל מה שעוד יותר חשוב לי להבהיר -
(וזו הנקודה שבה אני מסביר מדוע לדעתי כדאי לקרוא את דברי נחי אלון ומולי פלג ולחשוב עליהם)
הוא שכאשר כף המאזניים נוטה, היא עלולה לצאת משיווי משקל. ישראל היא עדיין דמוקרטיה. העיתונות עדיין חופשית וחופש הביטוי משגשג יותר מאי-פעם על גבי האינטרנט. בתי-המשפט של המדינה עדיין מכריעים על פי עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי. בבחירות עדיין קובעים מי האנשים שיישבו בכנסת, מי האנשים שיקימו את הממשלה, ומי האנשים שיתעמתו עם פקידי-הממשלה וינסו לשנות את היגוי הספינה הישראלית. כשממשל בישראל מפסיד בבחירות, הוא מעביר את השלטון לידי הממשל הנבחר.
היום עדיין אפשר לשנות.
עוד לא מאוחר מדי.

השינוי מתחיל קודם לכל בתודעה.
ובמבחן הזה, המחאה של הקיץ האחרון מקבלת ציון גבוה מאוד.
רבים מאוד הדגימו - ברגליהם - את נכונותם למחות על המצב החברתי. רבים אחרים, גם אם לא השתכנעו, נחשפו לכך שרבה אי-שביעות הרצון.
ככה מתחילות מהפכות. אדם אחד משתף אחרים בנהמת-ליבו.
וביחד הם מתחילים לדבר על זה, ואחרי הדיבור יכול גם להגיע השינוי.
לעתים נדרשות שנים ארוכות. לפעמים אפילו דורות.
אבל התהליך התחיל.

השלב הבא קרב ובא - מפלגות עתידות לנהל בחירות מקדימות בשנה הקרובה. ריחן של בחירות כלליות עולה באוויר. ייתכן מאוד שאתבדה בנבואתי והבחירות הכלליות עדיין רחוקות, אבל נציגי הציבור צריכים לשמוע מאזרחי-העם מה מפריע להם, וככל שהדברים ייאמרו על ידי אזרחים רבים יותר, כך יגבר הסיכוי לשינוי. יכול להיות שרק אחרי שיתחלף הדור הנוכחי של פקידי ממשלה ונבחרי ציבור נתחיל לראות שינוי. אבל כדי שהשינוי הזה יבוא, כולנו צריכים לחשוב על סוג השיח וסוג הערכים שעליהם אנחנו רוצים לחנך את הדור הבא. כולנו גם צריכים לזכור את החוכמה של מהפכנים ותיקים - גם מסעות ארוכים מתחילים בצעד אחד.

דבריהם של נחי אלון ומולי פלג בנושא "למה הובסנו ומה אפשר לעשות" חשובים בעיקר בגלל החלק השני - מה אפשר לעשות.

אפשר יהיה ללכת לקונגרס החברתי אותו מבטיחים מייסדי המחאה החברתית, כדי לוודא שדעה כמו הדעה שלכם תישמע; 

אפשר להתפקד למפלגה הקרובה לעמדותיכם, ולהתעקש על כך שלפחות בהזדמנות אחת, מתמודדים ישמעו מכם עד כמה צדק חברתי במובנו העמוק - מדינת רווחה שתומכת באזרחיה מהעריסה ועד הקבר - חשוב לכם (אפשר לעשות את זה גם באינטרנט וגם באמצעות הדואר; אם כל אזרח בישראל יעשה פעולה אחת כזו, מיליוני הפידבקים יהוו איתות רב-משקל לנבחרים הפוטנציאליים על כך שהגיע הזמן להתמקד מחדש); 

והחשוב ביותר - אפשר להמשיך ולדבר עם כל מי שאתם מכירים, בכל הזדמנות סבירה, על כך שהגיע הזמן לשים את הצדק החברתי בראש מעייניה של מדינת ישראל. 

על האדרה והדרה

העיסוק התקשורתי בהאדרה העצמית של בנימין נתניהו בטקס הזכרון לחללי אסון הכרמל, משעשע ככל שיהיה, מסיט את דעת הקהל מנושאים אחרים.

את הדוגמא הטובה ביותר לכך ניתן לראות בפרוטוקול הדיון בכנסת ממנו דווחו בהרחבה דבריו השנונים של ח"כ איתן כבל תוך התייחסות מועטה לדברים אחרים שנאמרו אחריו באותו דיון (מתוך  הישיבה המאתיים-ותשעים-ושמונה של הכנסת השמונה-עשרה, יום שלישי, כ"ד בכסלו התשע"ב' 20 בדצמבר 2011. הקטע נערך למען השטף, תוך הוצאת קריאות ביניים ופרוצדורה):

"איתן כבל (העבודה): תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני עומד כאן לפניכם בחיל ורעדה, אוחזת בי התרגשות רבה, ואם יורשה לי, גם צמרמורת קלה. לכן, ברשותכם מכובדי, אקרא את דברי מן הכתב.

אתמול, בטקס האזכרה לקורבנות האסון בשרפת הכרמל, כששמעתי את הסופרלטיבים האדירים, דברי השבח וההלל המדהימים שנאמרו על ראש הממשלה, נפקחו אוזני ואורו עיני. לפתע פתאום הבנתי שכל אשר אמרתי עד היום בגנותו של ראש הממשלה הוא דברי הבל ושטות. אדוני ראש הממשלה, אני מתנצל בפניך. סלח לי, מחל לי, כפר לי על חטאי.

חשוב לי בהמשך לכך להוסיף על הדברים שנאמרו אתמול ולומר לך: אדוני הרם, הבנתי ואני מודה שאין כמוך. אתה גדול, אתה גיבור, אתה מדהים, שרירי, חזק ורגיש; אתה רחום וחנון, נושא חסד לאלפים; שערך שחור ושופע; אתה מכדרר יותר מהר ממסי; אתה קופץ גבוה יותר מג'ורדן; אתה מאמן מבריק יותר מגווארדיולה; אתה חוזה המדינה; אתה מקים המדינה. אתה, אדוני ראש הממשלה, שמש העמים.

בתוך ההתרגשות הזאת, אני מתכוון להניח עוד היום הצעת חוק על שולחנה של הכנסת. מעתה ועד לדיראון עולם יוכרז יום 1 באפריל כיום הודיה, לפאר את שמך, להלל ולקלס את הוד מעלתך. אוהבים אותך ראש ממשלתנו. אוהבים אותך ראש ממשלתנו. אוהבים אותך ראש ממשלתנו.

...

שלמה מולה (קדימה): אדוני היושב-ראש, אני לא יודע אם אני יכול להתחרות ברטוריקה של איתן כבל, אבל בכל זאת, דברי מכוונים לספסל הזה, אדוני היושב-ראש. הרב אייכלר, אני רוצה שאתה תקשיב טוב. אני פוסח עליך, דרך אגב, הרב אמסלם.

אני רוצה להקריא מכתב של גברת בשם רונית, שהיא תושבת חוזרת מאוסטרליה, שכתבה אלינו בענייני הדרת נשים: הצעתי את שירותי הייעוץ שלי למישהו בכיר בבית-ספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים, שענה לי כך: רעיון מצוין, אבל אני אדם דתי ומעדיף שהייעוץ ייעשה על-ידי גברים בלבד. אדוני היושב-ראש, גברים בלבד. כתושבת חוזרת מאוסטרליה, אחרי 15 שנה, שחזרה על מנת לגדל את שני בני בישראל, אני מרגישה שתגובה כזאת מתאימה לאירן. אני מצטערת שאני עדה לשינוי הקיצוני הזה שבני ייאלצו לחוות. אם לא נבלום את התופעה עכשיו, אנחנו נבכה בעתיד.

אכן, הרב אייכלר, אני מציע לכם לחשוב אם המרחב הציבורי לא עובר שינויים בגלל הקיצוניות שלכם והחברה בסופו של דבר לא תסכים אתכם. תחשבו גם על זה, אדוני.

ישראל אייכלר (יהדות התורה): קודם כול אני רוצה להתייחס לדבריה של ד"ר אדטו. אני אומר ד"ר אדטו מלבד חברת הכנסת אדטו, כי היא, היתה לה זכות גדולה לטפל בהרבה נשים חרדיות ותינוקות חרדים נולדו "באשמתה". את זה אני רוצה לומר לשבחך, בניגוד ליושבת-ראש מפלגתך, שהזהירה אתמול ב"גלי צה"ל" שיש כבר 50% ילדים שאינם ציונים בכיתות א', וזו סכנה שבעוד עשר שנים לא נוכל לטפל בה. אני לא יודע, מה היא מבקשת? שדוקטור תפסיק לילד ילדים חרדים, או שילדים חרדים יקבלו חינוך שהיא קיבלה וייראו כמוה, בניגוד לדעת הוריהם? זה בעניין הזה.

בעניין הדרת נשים, שאמרת שזה לא רק אוטובוסים, אני חוזר ואומר: במקום שאין צפיפות לא היתה שום בעיה של מהדרין. סבתא שלי מכרה עופות במחנה יהודה במשך 50 שנה, אני לא יודע אם הכרת אותה. אמא שלי היתה מוכרת רהיטים עד לפני כמה שנים בגאולה, במשך שנים רבות, לגברים ולנשים, ואין בעיה כזאת. כשיש צפיפות – והזכרתי אתמול במליאת הכנסת את המחקר של עיריית תל-אביב, ש-83% נשים התלוננו על הטרדות מיניות בתוך האוטובוסים בצפיפות בתל-אביב – אני מצפה מארגוני הנשים לדרוש את הזכות של נשים ושל גברים לא להידחס באוטובוסים ולהיות באופן נפרד.

לגבי מה שקורה כשאין צפיפות, אין שאלה של מהדרין. הזכרת את הסיפור של מה שהיה במשרד הבריאות. חבל שהרב ליצמן לא נמצא פה ואני לא יכול לשאול אותו מה היה שם. אני בטוח שאם האשה היתה רוצה לשבת איפה שהיא רוצה לשבת הוא לא היה אוסר עליה. כולנו מכירים את הרב ליצמן, הוא לא בן-אדם כזה.

...

לגבי חבר הכנסת מולה. על אותה מכללה שהזכרת בבית-וגן פרסמתי ושלחתי ל-120 חברי הכנסת מכתב של אשה שקיבלה אישור ותארים מאותה מכללה והתבקשה להתקבל לעבודה והיא לא התקבלה כי יש לה יותר מדי ילדים. זאת אומרת, יש תופעות כאלה. אם האיש הזה לא רצה אותה כיועצת בשבילו – אני יכול להגיד לך שאיש בכיר מאוד, שחבל שאני לא יכול לומר לכנסת את שמו, כי הוא לא בחיים, אמר לי: הבן שלי לא מעסיק נשים בתוך משרדו, רק גברים, כי הוא לא רוצה בעיות. יש היום מלחמת נשים בגברים וגברים בנשים שאין בחברה החרדית. ... ולא יצליחו להכניס את המלחמה הזאת אל תוך הבית החרדי. ... 

עכשיו לנושא שרציתי לדבר עליו. היום אנחנו מדליקים נר חנוכה. נר חנוכה היום זה נר שמאיר ומדליק בכל בית וכל נשמה יהודית בישראל. ידועה האגדה על ג'ורג' וושינגטון שבשעתו, בזמן המלחמה, מלחמת השחרור האמריקנית, היה לילה שחור וצברו המון תבוסות, והוא היה שבור לב, והוא ראה נר קטן מבצבץ באחד המחנות באיזה אוהל. הוא חשב שמישהו מסמן לאויב. נכנס לשם ופגש יהודי שהדליק נר חנוכה. הוא שאל אותו: מה זה? הוא אמר לו: היה היו החשמונאים בשעתם, שלא היה להם שום סיכוי מול היוונים והם ניצחו, וכל הסיפור של חנוכה שכולנו יודעים. אמר לו ג'ורג' וושינגטון: אני מודה לך, הצלת אותי. בדיוק עכשיו נקודת השבר שלי, ומעכשיו אני יוצא לניצחון. והוא היה מבקר אצלו הרבה פעמים בחנוכה.

אני מבקש, בניגוד לאלה שרוצים להוציא מפגן לפידים, לפידי אש, להצית את האווירה נגד הציבור החרדי בימי החנוכה, כמו הלפידים אצל היוונים באגדות – אני רוצה שכולם יאירו בנר הקטן, נר החנוכה, נר המצווה ואור התורה. תודה רבה.

חיים אמסלם (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה כמה שבועות שהציבור החרדי בכללותו נמצא במתקפה מצד התקשורת. במרבית התופעות המדוברות מדובר בשוליים קיצוניים בלבד, שאינם מייצגים את הציבור הדתי ואת החרדי השפוי, ואני מדגיש: השפוי. מרבית הציבור סולד מהדברים הללו. חשוב להדגיש זאת.

אבל ברשותך, אדוני היושב-ראש, שני סיפורים קצרים. שתי עובדות. האחת, בקשר לגאון עולם, רבי שלמה זלמן אוירבך, זכר צדיק לברכה. מסופר שהרב אוירבך תמיד היה רגיל לנסוע באוטובוס, ולא פעם התיישבה לידו אשה. מעולם הרב אוירבך לא קם בהפגנתיות, מעולם. אם לא היה לו נוח, הוא חיכה לתחנה הראשונה, והוא ירד. כי הוא ידע שדרך ארץ קדמה לתורה, וכבוד הבריות זה חלק בלתי נפרד מההלכה.

וסיפור שני, מספרים על שני רבני טבריה, עלה הראשון מתחנה לאוטובוס שהיה מלא מפה לפה. המקום היחיד שהיה לשבת, זה היה ליד אשה. הוא לא ישב. הוא עמד. עלה תחנה אחריו הרב האחר של טבריה, והמקום היחיד היה ליד אשה, והוא ישב. וכשהם ירדו שניהם, אחד הסתכל על השני, ואומר לו: כבודו? הוא אומר לו: כבודו. אומר לו: כבודו רב, אבל אני חכם.

אני מצטט את אחד הדברים החשובים שלימד אותנו אחד מגדולי הפוסקים, הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא, לפני 400 שנה: צריך שיהיו משפטי תורתנו מסכימים אל השכל ואל הסברה.

רבותי, בואו נחזור לפרופורציות, ובל נכתים ציבור שלם בחינם בעטיין של תופעות שוליים. הסתה זה דבר מסוכן. בל נשכח: דסני עלך, לחברך לא תעביד – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואת זה אני אומר לכולנו." 

Joseph Kabila sworn in for 2nd term after tumultuous elections and post-elections

Joseph Kabila was sworn in Tuesday for another term as president of the Democratic Republic of the  Congo. 
Everyone, including Kabila himself, admit there were problems in the elections. Though the scale and impact on results is not clear, it seems that this dispute, despite the Congolese supreme court decision to confirm the official results, will shadow Kabila's second term in office, to the detriment of the Congo. 

קים ג'ונג איל נפטר Kim Jong Il died

CNN reports that Kim Jong Il, North Korea's leader, died. Apparently he died two days ago, but North Korean news sources reported it today. His son, Kim Jong un is reported to be the planned successor to take the seat of North Korean dictatorship.  The hereditary line which began with Kim Il Sung appears to be in control of North Korea, the allegedly communist state which according to everything reported about it in the world, is actually a one-man-worship regime. One can only hope for the North Korean people that their regime - one of the last relics of the cold war - shall soon be replaced by a system of government of the people, by the people, for the people.

הארץ מדווח כי קים ג'ונג איל, הרודן של צפון קוריאה, נפטר. ככל הנראה הוא נפטר לפני יומיים, אבל התקשורת של צפון קוריאה דיווחה על כך רק היום. על פי הדיווחים בנו, קים יונג און, מתוכנן להחליפו בתפקידו במושב הדיקטטור של צפון קוריאה. נראה שהשלטון העובר בירושה שהתחיל עם קים איל סונג עדיין שולט בצפון קוריאה, המדינה הקומוניסטית לכאורה שעל פי כל שדווח עליה היא בעצם משטר פולחן אלילים של איש אחד. אפשר רק לקוות עבור העם היושב בצפון קוריאה  שהמשטר שלהם - אחד השרידים האחרונים של המלחמה הקרה - יוחלף בקרוב על ידי ממשלה של העם, על ידי העם, עבור העם. 

The last U.S troop has left Iraq

CNN reports that the last U.S troops convoy has left Iraq. Iraqis are reported to be happy yet worried. As the political arena inside Iraq is quite unstable and intense it is almost impossible to asses  the state of democracy in Iraq. And yet, as I've written elsewhere, I'm optimistic. The people of Iraq have been given back the responsibility over their lives. Their destiny is in their hands. Every human being should enjoy that right. Now it is their turn to prove themselves that they can make the best out of it. And they know that as the first newly erected democracy of the Persian gulf they are being watched by the world, which is waiting to see if the "new Iraq" shall stand or fall. Let us wish them the best. 

The army and the Revolution

Recent days in Egypt are raising a loud question: is the alliance between the people and the army still standing? or is it shattering?

The failure of the ruling regime

• to recognize the severity of the events, 
• to call the people responsible 
• and to recognize the human rights of civilians who protest  

is a clear and present sign that  an imminent showdown is approaching...  

ירידה לצורך שחרור

אחת הסיבות לכך שספורט הוא תחום כל-כך חשוב בעיני רבים, היא בשל היותו מראה למציאות. הכדורגל הישראלי הוא מראה אפקטיבית במיוחד לשינויים שעוברת החברה הישראלית בכל הנוגע לדרך בה בעלי ההון הם גם בעלי הדעה. העין השביעית מביאה סיקור נאה של הפרשיה האחרונה שעוררה סערה בכדורגל הישראלי: הסכסוך בין הבעלים של שתי קבוצות כשהבעלים של קבוצה א' אחד דרש מהבעלים של קבוצה ב' שייתן לו כרטיס בחינם למשחק בין ב' ל-ג' אשר הוגדר על ידי התקשורת כמשחק חשוב מאוד ("משחק העונה" בעגת עיתוני הספורט).

תרבות בעלי הקבוצות בישראל עדיין בחיתוליה. לעומתה, תרבות בעלי-ההון מפותחת הרבה יותר. נדיר שאנחנו נחשפים לאחורי הקלעים של עימות בין טייקון א' לטייקון ב' בקשר לעימותו של זה עם טייקון ג'. גם כאשר אנחנו  זוכים להצצה נדירה לדרך ההתנהלות של משפחת טייקונים ישראלית שנראית למתבונן התמים כטיפוסית (ואני מקווה שלא אקבל תביעת דיבה מטעם איגוד משפחות הטייקונים הישראליות, במסגרתה אדרש לשלם פיצויים בסך חצי מיליון ש"ח לכל משפחה, בגלל המשפט האחרון), הם מקפידים שנחשף לעמדתו של הצד הנחשף, ובזמן שהפוסט הזה נכתב, הם שוקדים על שיפור מצבם המשפטי בהקשר הזה.

הקמפיין של הטייקונים להשבת התודעה הציבורית הישראלית על כנה בעיצומו, וממשלתנו הנאו-ליברלית בעינה נוהגת. התקשורת, רוב הזמן, לא מעמידה לנו מראה אמיתית למציאות של החברה הישראלית. הספורט דווקא כן. רוב הקבוצות בליגת-העל ממזמן אינן מייצגות את אוהדיהן, אלא את בעליהן. זה גם מצבה של החברה הישראלית.

כאוהד הפועל תל-אביב, אחת מהקבוצות שנתונה כבר שנים ארוכות בציפורני בעלי-הון, וכמי שבניגוד למצופה מהשתייכותו הקבוצתית דווקא רוחש טובות לבית"ר ירושלים, אני מאחל להם בכל לבי שיירדו ליגה וישתחררו מציפורני בעלי-ההון. שיתקיים בהם מה שהתקיים בהפועל אוסישקין תל-אביב בכדורסל. אני מאחל זאת לכל קבוצות הספורט בישראל.
אני מייחל זאת לחברה הישראלית.

מדוע יש להחזיר אלוף שפרש לפני כמעט עשור לתפקיד ?

מאמרו של עמוס הראל ב"הארץ" על מינויו של שי אביטל, אלוף בדימוס, לתפקיד מפקד פיקוד העומק (הפיקוד האחראי על משימות מורכבות באיזורים מרוחקים משטח ישראל, בניגוד לפיקודים האחרים על צפון, מרכז ודרום המדינה והשטחים הגובלים לכל אחד מהאיזורים באופן יחסי) מעלה שאלה פשוטה: מדוע יש להחזיר אלוף שפרש לפני כמעט עשור לתפקיד ?
אבל המאמר מביא במוצנע גם את התשובה:

"כיום, קווי האחריות של הפיקודים המרחביים מוגבלים יותר ועוסקים בדרך כלל רק בשטח של כמה עשרות קילומטרים שמעבר לגבול. כך, נוצר במלחמת לבנון השנייה מצב שבו אלופים לא ששו להתנדב לפקד על מבצע עומק בבעל-בק בבקעת הלבנון ולהובלתו גויס לבסוף אלוף-משנה (ניצן אלון, שבשבוע שעבר הוחלט על קידומו לאלוף פיקוד המרכז) ש'הושאל' לשם כך מתפקיד מח"ט בשטחים." 

במילים אחרות: אלופים צעירים לא רוצים לקחת אחריות על משימות מסוכנות ומורכבות מדי שכשלון בהן עלול להרוס להם את המשך הקריירה הצבאית ואת מה (שבוודאות) מחכה להם באזרחות. היה צריך להביא לתפקיד מישהו שהוכיח בעבר נכונות לקחת אחריות כמפקד על משימות מורכבות ומסוכנות שהצלחתן לא ודאית, ושכבר עשה מספיק לביתו כדי שלא יהיה חרד מלקיחת אחריות על משימות שכאלה בעתיד.

למרות שזה נחמד להבין שעדיין יש אנשים כאלה, זה פחות נחמד להבין מה עומד בראש מעייניהם של רוב הקצינים הבכירים של צה"ל. 

Farewell Kyoto

Canada has announced it intends to stand by past statements and withdraw from the Kyoto Protocol (to the United Nations Framework Convention on Climate Change).

The protocol, one of the most promising efforts to reduce overall greenhouse gasses emissions of the past, has been considered highly problematic by Canada's current regime for years, and this announcement is no surprise.

The reports who tell of this official step do not put enough emphasis, in my mind, on the economic impacts of abiding the protocol, in a global economy in mid-crisis. Canada's choice to set its future emissions policy by the U.S model, tells the real tale. As long as the leading manufacturing economies - the U.S and China - shall not  truly embrace such standards, there is little point in others doing so. Furthermore, when others do so, not only don't they truly impact the environment (for the larger players negative contribution being so greater), but they also hurt their own economies.

Sadly, this logic may very well be the type of wisdom that shall lead our globe on the highway of becoming less inhabitable for humans. 

Tunisia's new president is sworn in

Moncef Marzouki, a human rights activist, who lived in exile for the last decade, and a current prominent opposition leader, has entered the position of president of Tunisia, a mainly ceremonial role.

Marzouki is planned to serve in this position for the next year, as Tunisia's future constitution will be drafted (hebrew link; english translation here). 

Hard to believe, but it was less than a year ago, when the former president fled. For the people fighting for their liberty, this is a moment of triumph and inspiration. Tyrants can be beaten. Alliances can be formed. Change can be brought. 

החיים והמתים

שר הפנים, אלי ישי, גורס שאסון הכרמל התרחש בגלל כשל פיקודי מקומי.


כדאי לזכור:
לולא היתה ההזנחה כוחות הכיבוי שהגיעו למקום היו מסוגלים להתמודד עם השריפה עוד בשלביה הראשונים ולהגבילה.
לולא היה חשש להתפשטות בלתי-נשלטת של השריפה לא היה חשש לחיי האסירים שבבית הסוהר.
לולא היה חשש לחיי האסירים שבבית הסוהר בגלל השריפה המתפשטת, לא היה צריך להחליט על פינויים.
לולא היה צריך לפנות את בית הסוהר לא היה צריך להביא צוערים ושוטרים שיסייעו בפינוי האסירים.
לולא היו צריכים לבוא צוערים ושוטרים לפנות האסירים, הצוערים והשוטרים לא היו נלכדים בשריפה.
לולא היו הצוערים והשוטרים נלכדים בשריפה, הם לא היו מתים.

המסקנה ? אכן היו הרבה צמתי החלטה. אם בכל אחד מהם היתה מתקבלת החלטה אחרת - אולי רבים מהרוגי אסון הכרמל היו עמנו.

אבל יש רק צומת החלטה אחד בשרשרת הזו, שמי שהיה אחראי לו, היה יכול לחסוך את כל הברוך.

ומשום מה, דווקא אותו אחראי, ממש כמו הגנב שעל ראשו בוער הכובע, מדבר סרה במתים.

הייתכן שכבוד השר מרגיש שהאדמה רועדת תחתיו ?

ואם לא - מה זה אומר עלינו ? 

International interference time for Syria ?

If there ever was a time requiring International interference, it is now in Syria. As a bloodbath may be imminent in Homs and this city may well experience a destiny similar to that of  Hama, almost 30 years ago; as testimonies of crimes against humanity performed by the regime accumulate, the world should not sit aside and accept the advise of those calling for non-intervention. The fragmented Syrian opposition needs external help. The evolving Free Syrian Army needs external help, and needs the type of military aid that restored a balance between Libyan rebels and Gaddafi-loyalists. Such interventions are needed now for Homs may become a symbol, and learning from Syria's past, this country needs a symbol of success in the stand against tyrrany. Not another symbol for martyrdom. 

ההתמודדות עם האפליה מחייבת שינוי תפישה

לא צריך להיות האגודה לזכויות האזרח או ראש-ממשלה כדי לדעת שערביי ישראל מופלים לרעה. זו מציאות ידועה.

אבל האפליה של המיעוט מחוזקת על ידי גישת המיעוט. כך למשל תוקפים חברי כנסת ערביים את מסקנות ועדת טרכטנברג שנועדו לסייע לתעסוקת נשים במגזר הערבי למרות שברור שנשים ערביות רק ייהנו ממצב שבו יעמדו לרשותם מעונות יום ותהיה להם נגישות למקומות עבודה קרובים יותר.  כך למשל קריאתו של ארגון זכויות אדם לממשלה לסייע יותר לאנשים עם מוגבלות בחברה הערבית אינה מתמודדת עם העובדה שהצעד האפקטיבי ביותר לשיפור מעמדם של אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית יהיה שינוי הגישה המפלה כלפיהם בתוך החברה הערבית, והתפישה של המוגבל כזר-אחר (alien) היא-היא העומדת בבסיס מצוקתם של אנשים עם מוגבלות, יהודים כערבים.

אסור להתעלם מאחריות הממשלה לנהל מדיניות מקדמת שוויון ואכיפה כנגד אפליה, אסור להתעלם מאחריות המעסיקים והחזקים בחברה לסייע לחלשים, אבל אסור גם להתעלם מאחריותם של המופלים לרעה ליזום ולפעול, וזו לא רק דעתי שלי.  
קמפיינים מהסוג של המאבק כנגד נישואי קטינות במגזר הערבי הם דוגמא לסוג הצעדים הנדרשים, כדי שכל בני-האדם הסובלים מאפליה בחברה הערבית יוכלו לזכות לשוויון המגיע להם. ביקורת עצמית, איתור המהלכים המסייעים לאפליה החיצונית להנצחת המציאות, התנערות מהאדישות, יוזמה והתנסות, ובכל מקרה - לא לקבל את המצב הקיים ככורח-המציאות.

בפראפרזה על דבריו של ג'ון פיצג'רלד קנדי, אל למופלה לרעה להסתפק בדרישה שהמדינה תעשה בשבילו; עליו לדרוש מעצמו לעשות עבור עצמו.  

סימנים לבחירות בישראל במהלך 2012 ?

קשה שלא להבין מכוונת ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, לקיים את הפריימריז בליכוד בינואר 2012 (בעוד חודש) את ההולך וממשמש לבוא: הערכות בחירות במהלך 2012.

 יש לכך סיבות וסימנים מבשרים רבים   -

• האיומים הפוטנציאליים על יציבות הקואליציה בגין צרותיו המשפטיות של שר החוץ וצרותיהם של שרים רבים ואולי אף ראש הממשלה בגין דו"ח מבקר המדינה בנוגע לאסון בכרמל ; 
• העימותים הנמשכים בתוך הליכוד בין חברי כנסת שונים; 
• הצורך בתהליכים לא פשוטים במסגרת ההפיכה של המחאה החברתית  להתארגנות פוליטית, והרצון (הטבעי) של השחקנים הקיימים להקדים רפואה למכה; 
• והעובדה שלמרות מצב כלכלי לא רע הולכים ומתגברים החששות מהשלכות המצב הכלכלי העולמי על ישראל;  

כל אלה וסיבות נוספות שאולי אזכיר בעתיד, מצטרפים יחד לתובנה אחת: כדאי למנהיג הליכוד לנצל את מצבו הטוב הנוכחי, אם הוא רוצה להוביל את הליכוד גם בבחירות הבאות. 

פריימריז בליכוד כמובן לא מחייבים שאחריהם יתקיימו בחירות כלליות, למרות הציפיות שנוצרות. אבל כשרואים את הדינמיקה שעלולה להיווצר בגין תהליכים משפטיים, חברתיים, כלכליים ואחרים, קשה יהיה להיות מופתעים אם בנימין נתניהו, למוד נסיון מכהונתו הקודמת, לא ינסה להקדים את המאוחר וללכת אל בחירות כלליות כשהוא השולט והיוזם בתהליכים. 

ואם כבר בחירות כלליות ב-2012, לו הייתם בנעליו של ראש הממשלה, לא הייתם מעדיפים אותן מוקדם ככל האפשר ?