31.7.2012

מה הוא מקלקל?

נשיא מצרים, מוחמד מורסי, קילקל קצת לכל רואי-השחורות בישראל כאשר בחר להשיב לאיגרת-הברכה של נשיא המדינה, שמעון פרס, לרגל הרמדאן. בתשובתו הוא הודה על הברכות וייחל להחזרתו של תהליך השלום למסלולו, למען השגת ביטחון ויציבות לכל עמי האיזור, ובכלל זה ישראל.

מה יעשה בנימין נתניהו עם הערבים האלה שמסרבים להיות אותם ערבים ? אל תופתעו יותר מדי אם בתגובה לאיגרת-הברכה הזו תחפש ותמצא ממשלת ישראל את התירוץ המתאים ליצור תקרית ביטחונית שתגרום למורסי לרצות לאכול את האיגרת אותה שלח. אחרת, רחמנא ליצלן, עוד יבוא מורסי דנן ויצליח לשכנע את הפלסטינים מהגדה והרצועה להתאחד תחת מנהיגות אחת, ואז אנה נתניהו ושותפיו באים ? 

18.7.2012

עכשיו האש כבר הגיעה למעגל הפנימי

חרף הערכתו של ראש אמ"ן כי למשטר הנוכחי בסוריה נותרו חודשיים עד שנתיים (פלוס מינוס) נראה שלמורדים בסוריה אצה הדרך. היום הושגה על-ידם הצלחה גדולה כשהם הצליחו להתנקש בחייהם של שר ההגנה, סגנו, סגן הנשיא לענייני ביטחון וככל הנראה גם בשר הפנים.

לפני שאעסוק בסוריה, הערה קטנה לגבי ישראל: כרגיל בנסיבות שכאלה, כאשר אתה שומע מומחים מתנבאים, אתה יכול לדעת דבר אחד - הפרמטרים שהוגדרו על-ידם עתידים להתגלות כלא-רלוונטיים. העצוב הוא שככל שהולך ועובר הזמן, המומחים, במקום להבין ולנסות להתנבא, הופכים את נבואותיהם לעמומות יותר ויותר. התוצאה כפולה. מקבלי-ההחלטות מקבלים לידיהם הערכות שהן כמעט חסרות-משמעות, למרות משאבים ניכרים שהושקעו בהפקתן. והאמון שניתן במעריכים הולך ויורד. הרבה יותר פשוט, וגם הרבה יותר נכון - מערכתית וציבורית - הוא שהמומחים יגידו את האמת. אין שום אפשרות לחזות את התהליכים שמתרחשים כעת בתוך סוריה. לא בשאלה עד כמה תצליח האליטה העלאווית להמשיך ולהחזיק את השלטון בכל סוריה (עד כמה שהיא שולטת בסוריה גם היום); לא בשאלה עד כמה תמשיך האליטה הזו להציג בראשה נציג סמלי ממשפחת אל-אסאד; לא בשאלה מה באמת יקרה ביום שאחרי נפילת המשטר הנוכחי. כמות המשתנים המעורבים בהפקת הערכה שכזו היא פשוט מעבר ליכולת החיזוי של בני-אנוש. כתוצאה, מקבלי-ההחלטות בישראל גם לא יכולים לדעת האם תוצאתם של אירועי-הדמים הנמשכים בסוריה תהיה מדינה דמוקרטית מצדה הצפוני של מדינתנו, רודנות סונית, רפובליקה איסלאמית בסגנון איראן, אנארכיה רבתי, שורה של מדינות קטנות בהתאם להשתייכות העדתית, או משהו אחר לגמרי מכל החלופות שהוזכרו עד כה. מה שצריך להיות ברור לגמרי למקבלי ההחלטות שלנו הוא שמכל התרחישים האלה, האינטרס הישראלי הוא שבסוריה תקום מדינה דמוקרטית (או מדינות דמוקרטיות), והמחשבה המוסרית הפאן-אנושית גם היא מחייבת את התוצאה הזו. לכן, אם ישראל צריכה לקבל החלטות שישפיעו על המרק הסורי הנוכחי, הן צריכות להתקבל מתוך שאיפה שהן יביאו לתוצאה הסופית הרצויה והנכונה הזו. כמובן שההיערכות ליום שאחרי צריכה להתייחס גם למקרה הגרוע ביותר, אבל היא צריכה להעשות בתבונה ובקור-רוח. ישראל ידעה לעמוד מול מציאות מצמררת בה היא היתה מוקפת מכל גבולותיה היבשתיים על ידי מדינות שהתחמשו עד לשיניהן בכלי-נשק שכל תכליתם המוצהרת היתה לסייע בהעלמתה של מדינתנו מהמפה. דווקא אז הביצועים הצבאיים שלנו היו יותר טובים מכל מה שבא אחר-כך. לו אני הייתי מייעץ לראש אמ"ן, הייתי מציע לו, בחום רב, להימנע מהפחדות והערכות ולהסתפק  בתיאור בפני מי שצריך לדעת את מה שקורה בפועל בסוריה, תוך מתן הסבר שכל הערכה המתייחסת ליום המחר היא ניחוש. 

באשר לעתידה של סוריה, מאחר ולפרשנים ולבלוגרים דווקא כן מותר לנחש (שכן עם מילותינו לא שולחים אנשים לקרב או קושרים משאבים חשובים למהלכים מסויימים כאלה או אחרים) קשה שלא להעריך שהתהליך במסגרתו שומרי-הראש במעגל הפנימי ביותר בוחרים לעבור צד, הוא שירת-הברבור של המשטר הנוכחי. כאשר ההסלמה מגיעה לשלב שבו הבכירים אינם יכולים עוד לסמוך על הכפופים להם, תהליך הדיסאינטגרציה מואץ.

הקרבות המתנהלים כעת בדמשק, לניחושי, הם רגע האמת של צבא סוריה. עם זאת, חשוב להבין שגם נפילתה של דמשק לידי המורדים כנראה לא תהווה את סופה של המרידה שהפכה למלחמת-אזרחים סורית. סביר מאוד להניח שהעלאווים יתבצרו באיזור שבין הרי א(ל)נוציריה (An-Nusayriyah) לרצועת החוף שבין הערים טרטוס ולטקיה, ובהתחשב בזמן-הרב שהיה ברשותם להיערך לקראת בואו של הזמן הזה, בו הם מאבדים את שליטתם בסוריה, אני מאמין שאנחנו עתידים לראות בשובה של המדינה העלאווית.


16.7.2012

The African Union is Nkosazana Dlamini-Zuma's

Nkosazana Dlamini-Zuma, South-Africa's minister of Home Affairs, was elected yesterday as the chairperson of the Commission of the African Union (the comiision is the  executive branch of the union). Zuma is the first woman to hold this position.

This hard to get victory over the current chairperson, the Gabonese diplomat Jean Ping required 3 rounds of voting, is considered by many as a  political battle for dominance of the union between the African Francophone states and the Anglophone states.

The new chairperson is receiving a full plate of troubles, inherting from the former chairmen two ongoing crises - in Mali and in Guinea Bissau

Zuma, whose position in South-African politics appeared to be not far from her ex-husband (the current president of South Africa), is facing a challenge of greater proportions than anything she has seen yet in her homeland. Let us all hope that now, after the race is won, all union members shall unite behind her, and that she will be able to bring the African Union to the next level of cooperation and shared responsibility. Considering the tasks awaiting her, the current problems of the European union appear to be simple and easy to resolve. May her leadership be remembered as the one who helped in the creation of a unified Africa, and in bringing peace and stability to the continent she now heads. 

15.7.2012

סילמן הוא סמל

בחירתו של משה סילמן להצית עצמו אמש במסגרת אירועי המחאה החברתית היא אכן טרגדיה אישית גדולה, כטענתו של בנימין נתניהו, אבל הטרגדיה הזו מוצגת על במה חברתית מסויימת, שאת תנאי היסוד שלה, מערכות ביטחון סוציאלי מנוונות בתחומי -  

  • הדיור הציבורי
  • הבריאות
  • הבטחת-ההכנסה
יצרה מדינת-ישראל, בהנהגת האידיאולוגיה הנאו-ליברלית, שאין פוליטיקאי ישראלי המזוהה יותר ממנה מאשר בנימין נתניהו. 

המציאות שבה אדם שעובר משבר כלכלי ומחלה קשה נותר חסר-אונים והחברה בה הוא חי אינה עומדת ומסייעת לו, היא ההקשר שאסור להתעלם ממנו. הבעיות מהן סבל הן הבעיות מהן סובלים או יכולים לסבול כל אזרחי ישראל. 

השאלה האם בחירתו האישית הקשה של משה סילמן תיזכר כמו זו של ילנה בוסינובה או כמו זו של מוחמד בועזיזי לא תוכרע על ידי בנימין נתניהו.

היא תוכרע על ידי כל אחד ואחד מאיתנו. 

מה דעתך שלך ? 

8.7.2012

first free national elections for 60 years in Libya

More than a 100 parties competed on the Libyan citizen's vote yesterday, in a surprisngly peaceful elections. As concensus is slowly discovered to be a target hard to reach, the elected Parliament shall not create the future constitution of the state, but a different panel, to be elected in the coming future.

This slow process of reinvention of the state by its citizens is a great proof of the great possibilites that lie in the democratic framework. Unlike others, I remain firm in my belief in the democratization process that is taking place in the middle east.

I am not naive to think that it will surely bring a peaceful reality to the region in the near future. Europe's democratization process brought the world through two international bloody conflicts in the forms of World War I and World War II, before a form of peace came upon its western part. It took another half of a century before the Cold War, a state of affairs which threatened the entire world came to an end. 

But despite knowing all that, we all know that societies which keep a living democratic process do not enter states of war lightheadedly. The process of consensus creation prevents that. 

And therefore, I believe that the more people in the middle east experience deciding through voting, the less violent the area will become. It may take a long time or a short time - we have no way to appreciate the true meaning of the information age on the societies taking part in this process. I personally believe it will be a shorter time frame than most experts suggest. 


4.7.2012

הספד ליצחק שמיר


אחרון האבות המייסדים הובא למנוחת עולמים השבוע. אם לא סופרים את אריק שרון כבן הדור של האבות המייסדים (לטעמי הוא נמנה על דור הבנים המייסדים, אבל האבחנה הזו היא עניין לפוסט אחר), יצחק שמיר היה הפוליטיקאי הבולט האחרון מהאבות המייסדים של מדינת ישראל. 

האיש היה בצעירותו מפקד ארגון הלח"י, המחתרת הקטנטנה והפעילה שזוקפת לעצמה כמה הישגים חסרי-תקדים, לטובה ולרעה, בתחום הטרור המדיני (רצח הלורד מוין, רצח המתווך ברנדוט, וחלק לא מבוטל בצריבת התודעה הבריטית שהגיע הזמן לעזוב את ארץ-ישראל - אם מקבלים דברים שנאמרו בפרלמנט של אנגליה ערב ההחלטה להחזרת המנדט לאו"ם כפשוטם). כאיש מחתרת הוא כינה עצמו "מיכאל" לכבודו של מייקל קולינס, מאבות האומה האירית.

כאיש מחתרת הוא גם הורה על הוצאתו להורג הקשה והטראגית של אליהו גלעדי, אותה הוצאה להורג  שנבעה מהתפישה שרוחו הפזיזה והלוחמנית, יותר משהיא מסכנת  את הכובש הזר, מסכנת את חבריו למחתרת. אחרי אותה החלטה קשה להוצאה להורג קרא שמיר לבתו גלעדה, על שמו של חברו למחתרת שעל מותו החליט.

שמיר לא הפסיק להיות איש מחתרת גם לאחר קום המדינה. מצללי המחתרות הוא עבר לפוליטיקה, למגזר הפרטי, אחר-כך אל צללי שירותי הבטחון, שם התקדם לתפקיד בכיר במוסד, משם שב לעסקים, ואחר-כך חזר אל הפוליטיקה, בה מילא תפקיד מרכזי בביסוסה וחיזוקה של תנועת-החירות והפך ליו"ר הנהלת התנועה. מ-1973 היה לחבר-הכנסת. ב-1975 ניצל את העדרו של בגין עקב התקף לב והוביל את המהלך של בחירת הרשימה על ידי המרכז ולא על ידי ועדה מסדרת, מהלך בו הייתה תנועת החירות ראשונה בארץ, ואליו התנגד בגין. בתגובה, כשזכה הליכוד בשלטון, גמל לו בגין במינויו ליו"ר הכנסת, ולא לתפקיד ביצועי. שמיר התנגד להסכמי קמפ דיוויד, אך למרות זאת, לאחר התפטרותו של משה דיין מתפקיד שר החוץ, אחרי תקופה בה התפקיד לא מולא, מינה אותו בגין לשר-החוץ, תפקיד אותו המשיך למלא שמיר גם בממשלתו השנייה של בגין. בכהונתו כשר-החוץ נזנחו שיחות האוטונומיה, ונדחו יוזמות כיוזמת פהד, אותה נסיגה ראשונה של העולם הערבי מ-3 הלאווים של חרטום (לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לעריכת משא ומתן עם ישראל), בשנת 1981, שאומנם לא היוותה הסדר שמדינת ישראל יכלה לקבל כלשונו, אבל בהחלט הייתה שינוי דרמטי שמדיניות חוץ אקטיבית השואפת לשינוי המצב הקיים ולא לשימורו, יכולה הייתה למצות באופן שהיה עשוי לשנות את ההיסטוריה של 30 השנים האחרונות. 

שמיר היה מניצולי ועדת כהאן לחקירת אחריות ממשלת ישראל לטבח בסברה ושתילה (שמיר ידע על הטבח בשלב מוקדם, אך לא טרח לברר הנושא). מעטים זוכרים שחבר הממשלה היחיד שהתנגד לעצם רעיון הכנסת הפלנגות למחנות היה דוד לוי, ולצערו של לוי העדר התודעה הציבורית לעניין גם לא עמדה לו בהתמודדות על ראשות הממשלה במרכז הליכוד, לאחר פרישתו של מנחם("איני יכול עוד") בגין , בה זכה שמיר. 


מה שאפייין בעיקר את תפקידיו הבכירים היתה אמונתו הניצחת שהזמן פועל לטובת ישראל, ולכן אין לקדם שינויים גדולים, אלא להמשיך בשימור וביצור הסטטוס-קוו המדיני, תוך התמודדות עם בעיות השעה האחרות.


תפקיד ראש הממשלה של אותו הזמן לא היה תענוג גדול. ישראל נמצאה בדרך להיפר אינפלציה, הודות לשילוב של אינפלציה עולמית באדיבות מדינות ערב וחרם הנפט, ומדיניות כלכלית ישראלית לא-מוצלחת במיוחד; גלגלי צה"ל שקעו בבוץ הלבנוני, ובתוך ישראל נעה כהונתו הראשונה מאירוע ציבורי קשה אחד למשנהו, כשהבולטים  שבהם הם רצח אמיל גרינצווייגפרשת קו 300 ואירועי המחתרת היהודית.   

חרף המצב, ולמרות אפרוריותו הידועה, וכנראה גם הודות ליכולת ההפסד המוכחת של שמעון פרס, הצליח שמיר להוביל את מפלגתו במערכת הבחירות של 1984 באופן כזה שאחריה נוצר תיקו פוליטי נסמך-חרדים, הודות לו הוקמה ממשלת אחדות עם רוטציה בראשות הממשלה בין הליכוד למערך/מפלגת העבודה.

בשנתיים הראשונות היה שמיר שר החוץ, ובראשות-הממשלה עמד שמעון פרס. בתקופה זו  הובילה הממשלה את תוכנית הייצוב הכלכלית, הנסיגה בלבנון אל רצועת הבטחון (שמיר התנגד) ועיסקת ג'יבריל (שמיר תמך). בשנתיים הבאות, לאחר הרוטציה, עמד שמיר בראשות הממשלה, והממשלה בראשותו ביטלה את פרוייקט הלביא, ניצבה נוכח מעצרו של ג'ונתן פולארד, והשתלשלות אירועי פרשת קו 300 שהגיעו לשיאם בזמן כהונתו של שמיר כראש-ממשלה. האחריות להתמודדות האומללה עם הפרשה תינשא לנצח על גבם של שמיר ופרס יחד, אבל שמיר לבדו זכאי לקרדיט על הכשלת  נסיונותיו של שר החוץ שלו, שמעון פרס, לקדם משא-ומתן עם הפלסטינים ומדינות ערב במסגרת מתווה הסכם לונדון

במקרה או שלא במקרה, בשלהי אותה שנה בה הובהר סופית שישראל לא מעוניינת במו"מ עם אש"ף או עם ירדן, פרצה האינתיפאדה הראשונה. כמעט שנה לאחר מכן התקיימה מערכת בחירות נוספת, בה שב והפגין שמיר את יכולתו להוביל את גוש הימין-חרדים ליתרון על גוש השמאל. משיקולים של משילות בחר שמיר להקים ממשלת אחדות, הפעם ללא רוטציה בגלל יתרון המנדטים של הגוש אותו הוביל. קדנציה זו התאפיינה בהמשך ההתמודדות עם האינתיפאדה, אך הרבה יותר מכך בהתמודדות עם לחצי ארה"ב להתקדם למו"מ מדיני מחוץ, ובהתמודדות עם לחצי השמאל לפירוק ממשלת האחדות, שהגיעו לרתיחה עם פיטורי השר עזר וייצמן עקב פגישותיו עם אנשי אש"ף, והבשילו לשיא עם התרגיל המסריח של שמעון פרס, שלא הצליח להגיע לממשלת שמאל-חרדים, אלא הקים, בעצם, במו ידיו, ממשלת ימין-חרדים עם כמה עריקים (וזכורה הקריאה הנרגשת של שמיר לחברו לסיעה שערק לכיוון גוש השמאל-חרדי "אברשה, חזור הביתה!", שאכן הועילה בסופו של יום כשאברשה אכן חזר). ממשלתו הצרה של שמיר הפגינה איפוק ומתינות אופייניים לאיש במלחמת המפרץ, למרות התפקיד שנכפה על ישראל על ידי סדאם חוסיין ועיראק, בתורת בת-הערובה המותקפת, שרבים סבורים שפגע בדימוי המרתיע של ישראל באופן הקשה והמהותי ביותר מאז מלחמת יום-הכיפורים. 

שלהי כהונתו השניה הסתמנו בהליכתה של ישראל אל ועידת מדריד, בתחילתה של העליה הרוסית הגדולה תוך שיתוף פעולה של ארה"ב בהכוונתה לישראל הודות לבקשת שמיר, אך תוך סירוב של ארה"ב להעמיד ערבויות לקליטתה בשל הקפדתו של שמיר על קפיאה מדינית.
אך אותה תקופה תיזכר בעיקר בהיותה אחד מהשיאים של האינתיפאדה הראשונה, כשאירוע סכינאות כיכבו בכותרות העיתונים באופן חוזר ונשנה, עד כדי מחאות של הציבור כנגד הממשלה.

למרות כל אלה, אני סבור שיצחק שמיר היה יכול לשוב ולהוביל את הליכוד לתיקו של נצחון, לולא היה מתקבל השינוי בשיטת הממשל שהובילו רבים ובהם גם מתוך מחנהו - בנימין נתניהו. כך או כך, ב-1992 הפסיד הליכוד באופן ברור למערך בראשות יצחק רבין. עם תוצאות הבחירות הודיע שמיר כי הגיע לסוף דרכו הפוליטית, אך כיהן כחבר-הכנסת עד לסוף הכנסת ה-13 ב-1996. 

לאחר פרישתו מהפוליטיקה, התבטא לעתים בביקורת על ממשיכיו ועסק בכתיבה. 

דברים שאמר על הכתיבה בראיון בשבוע הספר מאפיינים את דרכו של האיש"אני כתבתי את הספר ואני מאד רוצה שיקראו אותו, אך עיקר החשיבות אני רואה בכך שכתבתי אותו. מבחינתי לצאת למסע, להיות בו, להאמין בחשיבותו לא פחות חשוב מלהגיע לסיומו. אם יקנו את הספר - זה טוב, וגם אם לא יגיעו אנשים – זה טוב. אני מבטיח לך כי אצא מכאן באותו מצב רוח בדיוק". 


שמיר היה ראש הממשלה הישראלי שכיהן יותר מכל ראש-ממשלה אחר מאז דוד בן-גוריון. מעשיו יישפטו על ידי הדוברים אודותיו בהתאם להשקפותיהם הפוליטיות. זה טיבה של ההיסטוריה ושל הפובליציסטיקה.  אך איש לא יטיל ספק באהבת-המולדת שלו או בנחישותו. גם אם אאחל לראשי-ממשלה העתידיים של מדינתנו שיידעו לקבל החלטות טובות ממנו בצמתים-המכריעים, בוודאי ואאחל לכל הבאים אחריו נחישות ואהבת-המולדת כשלו.  

יהי זכרו ברוך. 

1.7.2012

ארבעים וחמש שנה: המשמעות הצבאית

המשמעות הצבאית של מלחמת ששת-הימים עבור מדינת ישראל נתפשת על ידי רובנו כחיובית. נצחון גדול, יצירה של עורף אסטרטגי, שינוי תודעתי של האיזור בכל הנוגע לאפשרות מחיקת מדינת ישראל מהמפה.

ובכל זאת, ראש הממשלה הנוכחי מתייחס לקיומנו כאילו הוא מחיק לגמרי. ובכל זאת, מאז אותה המלחמה, ישראל לא הגיעה להכרעה חד-משמעית בשדה הקרב.

תמלילי שיחות של קצינים עם מפקדיהם אחרי מלחמת יום הכיפורים שהתפרסמו "בהארץ" נותנים תמונה מצמררת של תמונת המצב בשטח ב-1973. היא לא מצמררת בגלל שפרטיה לא היו ידועים. היא מצמררת כי כך בדיוק נשמעו קצינים ישראליים אחרי מלחמת לבנון השניה.

עברו 45 שנה מאז 1967, אבל הדריכות והמוכנות לקרב שהייתה למדינת ישראל ב-1966 אבדה ועדיין לא חזרה.
האם יש דרך להחזירה ? 

איראן והגרעין והאינטרס הבטחוני הישראלי

נתקלתי שוב, בעודי מחפש משהו אחר, בראיון של משה "בוגי" יעלון עם הארץ, בו הוא מנסה לשוב ולהבהיר לכולנו שהגרעין האיראני הוא איום נורא לקיומנו ולהשריש בנו את הסיסמא "עדיפה הפצצה על פצצה".
כבר הסברתי עד כמה אין רציונליות בעמדתה של הממשלה הזו, המאיימת להביא עלינו את מלחמת יום-הדין במאמציה למנוע את בואו של יום-הדין, והמעדיפה להתמקד בתשובות צבאיות לאיומים תאורטיים במקום בתשובות ציוניות שיבטיחו את קיומנו לדורי-דורות, אבל שמתי לב שמשום מה הנרטיב של ממשלתנו הגורס שפיתוח נשק גרעין איראני הוא מאמץ התקפי בתכליתו מתקבל בתקשורת הישראלית ללא ביקורת כלשהיא, והדברים מחייבים לפחות השמעתה של דעה אחת אחרת.

כזכור, עיראק תקפה את איראן זמן קצר אחרי עליית המהפכנים השיעים לשלטון, ועשתה זאת בעידוד המערב ובתמיכתו, כשרק מאבק הירואי והקרבה עצומה אפשרו לאיראן לעמוד במערכה הכבדה. 
אותה איראן שגם קודם לכן הייתה מדינה שיעית בודדה המוקפת מרחב סוני עוין שישמח לראות בהעלמותה, הגיעה למסקנה הבלתי-נמנעת שהיא צריכה לפתח כושר הרתעה. וראה זה פלא -  פרוייקט הפיתוח הגרעיני האיראני התחיל בשלהי שנות ה-80', בעקבות מלחמת איראן-עיראק.
שאלת הצורך בנשק גרעיני לאיראן, ככל העולה מפרסומים בנושא, היא בקונצנזוס מלא בין אלו שאנו מכנים היום "רפורמיסטים" לבין אלו שאנו מכנים היום "שמרנים" בפוליטיקה האיראנית.

אין בסוגיית הגרעין האיראני חילוקי דעות של ממש בקרב הזרמים האיראניים השונים. כולם רואים אותו כמרכיב חיוני בביטחון הלאומי האיראני.

נשמע לנו מוכר ? כן. ככה בדיוק ישראלים מדברים על שאלת הצורך של ישראל בנשק גרעיני. 

אל תבינו אותי לא נכון - אני באמת חושב שישראל, לאור ההיסטוריה שלה, צריכה נשק גרעיני. 

אבל אם איראן מתאמצת כל-כך להסתיר את העובדה שהיא מפתחת נשק גרעיני, ואם יש אפשרות שהנרטיב שאני מציע כאן נאמן יותר למציאות מזה שמציעים בוגי, ביבי , ושות', האם לא צריך בכל זאת להשקיע קצת יותר מאמץ מודיעיני בפענוח כוונות האיראנים מאשר בבדיקת יכולותיהם ? ואם ייתכן שזה דווקא לא בלתי-הגיוני שאיראן זקוקה לנשק גרעיני למען בטחונה, האם לא ייטב לישראל, שאי-אז בעבר ראתה באיראן בת-ברית, להשתיק את סוגיית ההתגרענות האיראנית מאשר למקד את תשומת-לב כל העולם בה ? הרי ברור שנשק גרעיני בידי כל המדינות הסוניות במזרח התיכון הוא מסוכן בהרבה מאשר נשק גרעיני רק בידי ישראל ובידי איראן. אם איראן אכן נחושה בדעתה להגיע לנשק גרעיני - היא תגיע אליו. האינטרס הבטחוני הישראלי הוא שאם איראן אכן תעשה זאת, היא תעשה זאת בשקט כדי שלא יתחיל תהליך התגרענות כלל-איזורי. זה, אגב, גם האינטרס הבטחוני של איראן.