קשה להביט על המצב הנוכחי של המאבק הדיפלומטי הישראלי-פלסטיני באופטימיות, אם אתה ישראל.
אז נכון שתוכניות עבר של הפלסטינים סוכלו בהצלחה, להפתעת כותב הבלוג הזה. הקמפיין הפלסטיני של 2011 הצליח להגיע רק עד אונסק"ו וההצלחה הפלסטינית ב-2012 להגיע למעמד של מדינה משקיפה שאיננה חברה (החלטה 67/19) לא הורגשה במציאות חיינו או חייהם. אפילו הפניה החד-צדדית לארגונים בינלאומיים שונים שהיוותה את עילת הפיצוץ מבחינת ישראל) לשיחות הישראליות-פלסטיניות של 2014 לא הביאה לשינוי משמעותי.
אבל זה לא צריך לגרום למישהו לחשוב שהפלסטינים מתנהלים ללא תוכנית מסודרת. הכרעת הפרלמנט הבריטי להכיר במדינה הפלסטינית ברוב עצום היא רק עוד קיסם שנוסף לו למדורה ההולכת ומתעצמת. זה הצד שעוסק בהגברת הלגיטימציה הפלסטינית. במקביל, הצד השני- הגברת הלחץ הישראלי גם היא נושאת פירות, למשל הכרעת הכנסיה הפסביטריאנית לפני כמה חודשים למשוך השקעות בחברות המעורבות במה שהכנסיה הגדירה ככיבוש.
אפשר לא להסכים איתי לגבי הניתוח שלי של המצב הבטחוני הנוכחי בשטחים, אבל אי אפשר להביט על המציאות שלאחר צוק איתן, על רקע הדרך שבה הסתיים התהליך המדיני האחרון, ולאור הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני האגרסיבי, ולחשוב שהדברים מנותקים או יישארו מנותקים מן האירועים האחרונים סביב הר הבית.
יחסי אבו-מאזן וראשי חמאס אולי לא לגמרי ברורים לעין הישראלית, אבל הנחת-המוצא של ישראל צריכה להיות שמבחינת החמאס, כל עוד אבו-מאזן יכול לספק הישגים מדיניים, הם יתנהלו באופן שיהיה המועיל ביותר עבורו.
האם יש מקום להרהורי קונספירציה בנוגע לצוק איתן ובנוגע לכוונותיו המדיניות של ביבי נתניהו? ייתכן.
קשה להחליט מה נראה יותר גרוע - האפשרות שישראל מתנהלת ביודעין ובמכוון מתוך כוונות קונספירטיביות אבל תוך הבנה עמוקה של השלכות מעשיה, או האפשרות שישראל מפסידה במלחמה הדיפלומטית תוך הפגנת יכולות מחרידות.
לקריאה נוספת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה