31.12.2014

פריימריז בליכוד - איפה הקלפי שלי ?

פריימריז בליכוד היום. אפשר לדון בבחירות האלה לעומקן, ואני מקווה להזדמנות לכך בקרוב, אבל אפשר גם, לרגע אחד, לשמוח על הנסיון הזה להתנהלות דמוקרטית. להעריך את העובדה שמפלגה גדולה מנסה לאפשר למצביעיה להשפיע על הדרך שבה תיוצג בכנסת. ולנסות לעזור למתפקדים המבקשים להצביע: 



24.12.2014

האדם מתכנן ואלוהים צוחק בגירסת ישראל ביתנו

"ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט" אומר הפתגם ביידיש. כלומר, האדם חושב לו מחשבות ומתכנן תוכניות ואלוהים רואה אותן וצוחק בידיעתו מה יילד יום. אין ספק שאביגדור ליברמן, מנהיג ישראל ביתנו מהרהר באמת שבפתגם הזה ברגעים אלה נוכח הפרסומים על חברת הכנסת ואנשי ציבור אחרים החשודים שקיבלו שוחד בתמורה לתקצוב עמותות במיליונים מקופת המדינה. ערוץ 7 פרסם כי סגנית השר החשודה בשחיתות היא פאינה קירשנבאום  וכי גם השר לשעבר, סטס מיסז'ניקוב, נחקר במשטרה בעניין.

איך שלא תתפתח הפרשה הזו, סביר מאוד להניח שהיא לא תתפוגג עד למועד הבחירות, וכנראה תלך ותצבור תאוצה. התזמון, מבחינת ישראל ביתנו, לא היה יכול להיות גרוע יותר.

עוד ליברמן עסוק במיצוב מחדש של המפלגה כאלטרנטיבה מתונה יותר מאחיותיה לימין, ומנסה להצטרף לגל המפלגות שמבקשות לקבל את האלקטורט הצף של מרכז המפה הפוליטית הישראלית, והנה באה לו הפרשה הזו.

המיצוב במרכז המפה הפוליטית הישראלית מחייב דימוי של נקיון כפיים. מצביעי המרכז הישראליים מקפידים לחפש שמות עתידי פוטנציאל נקיים וזכים וכשהם מתאכזבים - הם ממשיכים הלאה, כפי שלמדו על בשרם בכאב רב הגמלאים, קדימה וכפי שהסקרים מבטיחים ליש עתיד.  

ליברמן, שפעל כמי שמאמין שסוף ההליכים הפליליים נגדו יאפשר לו, סוף סוף, להביט נכוחה אל האפשרות להגיע אל ראשות הממשלה, יתקשה לנקות את הדימוי של המפלגה שלו מהמכה הזו, בלי קשר לשאלה איך יסתיימו ההליכים הפליליים האלה. 

לקריאה נוספת




8.12.2014

חמישים שנה למותו של אברהם ג'ורי ז"ל

היום מלאו 50 שנה למותו של אברהם ג'ורי ז"ל, חייל נח"ל. 

כמו תמיד,מבט היסטורי מאפשר לראות עד כמה השתנתה המציאות הישראלית ועד כמה היא נשארה כמו שהיתה. 

אברהם ג'ורי היה חבר גרעין הנח"ל שהיה מוצב ביד חנה. זה לא היה גרעין נח"ל רגיל. קיבוץ יד חנה היה הקיבוץ היחיד בישראל שהשתייך למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בראשית שנות ה-60 סיכם מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, עם ראש מק"י, משה סנה, כי חברי תנועת הנוער של מק"י ישרתו בגרעין נח"ל אשר יוצב בקיבוץ יד חנה. בדרך הזו, קיוו אנשי מק"י, הם יוכלו לשמור על הנוער שלהם ולגדלו על פי אמונתם - לרדיפת שלום ואהבת האדם. 

הגיזרה באיזור יד חנה, בגבול הישן לפני מלחמת ששת-הימים, היתה שקטה, עד לאותה עת. האירוע התחיל באופן שגרתי לגמרי, במהלך חריש של שדה ליד הגבול. לגיונרים ירדנים מצדו השני של הגבול נופפו לשלום לטרקטוריסט החורש וניסו לשכנעו להתקרב אליהם. הוא המשיך לחרוש. כשהתרחק, הם חדרו לשטח ישראל במטרה לחטוף את נעים ירמיהו, חייל הנח"ל שאבטח את חריש השדה (על פי הוראות הקבע). הוא נאבק בחוטפיו וכשלא הצליחו לשאתו אל עבר הגבול בשל מאבקו, ירו בו ונמלטו. אברהם ג'ורי הגיע למקום עם אחרים שהוזעקו והתנדב להיכנס אל השדה החשוף לאש ולפנות את חברו הפצוע. הוא נשא את חברו על שכמו, אך נורה על ידי צלף, כנראה אחד מאותם ליגיונרים, ונפצע. הוא מת כמה שעות לאחר מכן בבית-החולים בשל פציעתו. חברו הפצוע ניצל. 

בעקבות תקרית הגבול הזו פרץ ויכוח בתוך שורות מפלגת מק"י. עד אותה עת התנהלה המפלגה על בסיס תפישה משותפת כי האינטרס הישראלי הוא התרחקות מהציונות לעבר הקומוניזם, עתיד האנושות. מתוך התפישה הזו, נבעה פרדיגמה שפירשה את רוב אירועי-הגבול כנובעים מיוזמה ישראלית ששורשיה בשאיפות הציוניות. אבל האירוע הזה - קרוב לביתה של מק"י - בו היו מעורבים רק אנשי גרעין הנח"ל של קיבוץ יד חנה, חיילים המחוייבים לתפישות רדיפת השלום של התנועה - הקשתה על שמירת הפרדיגמה הזו. בעת בירור האירוע ביד חנה בו נכחו מנהיגי המפלגה, נפלה מחלוקת בין מאיר וילנר למשה סנה, כשוילנר ממשיך להעלות ספקות ולתמוה שמא אולי הנחלא"י עשה פרובוקציה. התנהלותה של ברית המועצות לאחר מכן הקשתה על שמירת הפרדיגמה הכוללת של ברית-המועצות כמדינה רודפת צדק, שכן היא הטילה וטו על גינויה של ירדן באו"ם בהקשר לאירוע הזה. חלק מחברי הקיבוץ ומחברי מק"י חשו פגועים, שכן הם - בשר מבשרה של ברה"מ - ציפו ליחס הוגן יותר כלפיהם ולבירור הוגן של העובדות לפני שברה"מ גיבשה עמדה, והופתעו לגלות שיחסי החוץ של ברה"מ מושתתים על יסודות אחרים. 

תהליכים היסטוריים לעולם אינם מעוגנים במסובב אחד, אבל כשנה לאחר מותו של אברהם ג'ורי ז"ל התפצלה מק"י, לפלג קטן שאפשר לכנותו 'הציוני' בהנהגת משה סנה, ולפלג גדול יותר שאפשר לכנותו 'האנטי-ציוני' בהנהגת וילנר. הפלג הקטן התגלגל עם השנים עד שנטמע במפ"ם. הפלג הגדול יותר מוכר היום בשם חד"ש. 

דוד מרחב סיפר בבלוג שלו על מותו של אברהם ג'ורי ז"ל והאירועים שבעקבותיו, וניסה להראות על הדומה בקשר למותו של ג'וליאנו מר חמיס. האם ההשוואה במקומה? דומה יותר או שונה יותר ? זו החלטה שכל אחד מאיתנו צריך להתלבט בה בינו לבינו. 

כשלעצמי, אני סבור שהמבט הזה, קשה ככל שיהיה, מחייב הסקת מסקנות אצל רבים מאיתנו. היה זה משה סנה, למשל, שידע, בסוף חייו, להודות בטעותו ולהתחרט על שבחר, תקופה מסויימת, לשלול את צדקת דרכה של הציונות. הוא ידע לעשות זאת בו זמנית יחד עם המשך הבעת אמונה בצדקת התפישה כי שלום חיוני לבטחון ישראל הרבה יותר מכל מהלך צבאי. האפשרות הזו להביט על המציאות על מורכבויותיה ולגבש תפישה שתהיה מסוגלת להנחות את האדם מיום ליום, תוך שהוא דבק באידיאולוגיה ערכית שאיננה מנותקת מקשיי היום-יום, היא משהו שכל אחד צריך לחתור אליו.
החתירה הזו נדרשת מכל אחד ואחת מאיתנו. במבט עמוק פנימה חובה עלינו לשאול עצמנו - מתי בפעם האחרונה הבטתי בראי ובחנתי את השקפותיי ?

לסיום, נחזור אל ההתחלה. כבודו של המבט במקומו מונח אבל כדי להביט על ההיסטוריה יש לזכור. נזכור, אם כן, את אברהם ג'ורי ז"ל, חייל הנח"ל, שמת בנסותו להציל את חברו. אדם שתואר על ידי מכיריו כחמד של בחור עם חיוך תמידי על הפנים. מדריך של ילדים ונוער שלא שכחו אותו גם שנים רבות לאחר מכן. יעקב גלעד, שהיה חניך של ג'ורי בתנועת הנוער של מק"י, כתב לזכר המדריך שלו את השיר רדיו רמאללה.

יהי זכרו של אברהם ג'ורי ברוך. 

לקריאה נוספת


7.12.2014

מי לא מאפשר הקמת קואליציה חלופית?


הנימוק : קואליציה שתישען על 61 חברי כנסת היא קואליציה שבה כל חבר כנסת בודד יכול לאיים ולסחוט 
ולכן היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן (בהסתמך על תקדים קדימה ושותפותה הקצרצרה בקואליציה שמאחורי הממשלה השלושים ושתיים). 

אבל כבר ראינו את יצחק רבין ז"ל מושל באמצעות קואליציית מיעוט ואף אחד לא יכול להתכחש לכך שהממשלה העשרים וחמש  בראשותו הצליחה להוביל ולבצע מדיניות ביצועית משלה, שהשיגה יעדים רבים מאוד שאותה ממשלה הציבה לעצמה, שלא היו בקונצנזוס.  האם אביגדור ליברמן סבור שרבין היה יכול לעשות משהו שנתניהו איננו מסוגל לו ? 

אולי משהו אחר מפריע לישראל ביתנו? אולי היא חוששת להסתמן בתור המפלגה שהסכימה לשבת עם המפלגות הדתיות יהדות התורה וש"ס? אומנם ישראל ביתנו מטילה את האחריות לכך שבקואליציה הנוכחית המפלגות האלה לא ישבו על כתפי הבית היהודי (ולא על כתפי "יש עתיד"), אבל דומה שנכון לעכשיו, המפלגה היחידה שמותחת קו אדום בפני האפשרות של גיבוש קואליציה חלופית של ימין-דתיים, היא דווקא ישראל ביתנו...

וישראל ביתנו בכלל לא מנסה להסתיר זאת. להיפך, היא רוצה לוודא שכל בוחרי ישראל יידעו שהיא זו אשר מנעה את הגיבוש של קואליציית הימין-דתיים עכשיו, שהיא זו אשר הובילה את ההליכה אל הבחירות, שהיא זו אשר 

איכשהוא, קשה שלא להתרשם מכך שאביגדור ליברמן יודע משהו שאנחנו לא יודעים... 



6.12.2014

בחירות או לא בחירות ? כמה שאלות והתלבטויות תאורטיות

מבט על סקרי סוף השבוע (אפשר לראות ריכוז לא רע שלהם באתר רוטר) מלמד שלפחות כרגע, אם נתניהו הולך לבחירות במטרה לצאת עם קואליציית ימין-דתיים, הוא יוצא וידו על העליונה. אומנם יש סקר של גלובס המבשר שאיחוד בין התנועה לבין העבודה יהפוך את המפלגה המאוחדת לגדולה מכולן, אבל גם על פי אותו סקר, הגוש הגדול יותר יהיה זה של מפלגות הימין והדתיים. 

כל זאת, בהנחה שישראל ביתנו עדיין יכולה להחשב כמפלגת ימין. זו אחת השאלות הגדולות של המצב הפוליטי הנוכחי. 
האם ישראל ביתנו תתמוך אוטומטית בנתניהו לראשות-הממשלה? 

זו לא השאלה היחידה. הרי בעצם, כבר עכשיו, יש לנתניהו ביד קואליציית ימין-דתיים. סביר להניח שבמחיר הנכון, שליחי הציבור הפרגמטיים מטעם יהדות-התורה וש"ס יידעו להתגבר על הטינה של מי שהושארו בחוץ בעבור יש-עתיד. אחרי הכל, יש ציבורים גדולים המיוצגים על ידי המפלגות האלה, אשר סבלו בשנתיים האחרונות ואפשר לתת להם מענה כבר בתקציב הנוכחי. האם הן יוכלו לקדם את האינטרסים של הציבורים שלהן באותה אפקטיביות גם אחרי הבחירות? יהדות התורה אולי יכולה להיות בטוחה בכוחה (שאלה שהתשובה לה לא לגמרי ברורה, לאור התהליכים המורכבים שעוברת החברה החרדית) אבל ש"ס בוודאי ובוודאי שאיננה יכולה להיות נלהבת לקראת מערכת הבחירות הראשונה בה איננה נהנית מנוכחותו המיטבה של הרב עובדיה יוסף ז"ל. במציאות של חששות וספקות, טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ, לא ? 

או שאולי, שמא, ש"ס ויהדות התורה מושפעות יותר מהצפוי ליש עתיד מאשר להן?  כרגע לפחות נראה על פי כל הסקרים שיש עתיד תיפגע קשות. במצב דברים כזה, יש לכאורה אינטרס גם לנתניהו וגם לחרדים ללכת לבחירות. הבעיה היא שזו רק הדינמיקה של ראשית-הדרך. מפלגות מרכז באות והולכות ואת זה כולנו יודעים. לעתים הן מחזיקות מעמד יותר (כמו שינוי של טומי לפיד), לעתים פחות (כמו הגימלאים). התפרקות של יש עתיד עשויה לחזק מפלגות שלא יועילו למפלגות הדתיות. שילוב של החלשות המפלגות הדתיות יחד עם התחזקות של מפלגת מרכז חדשה (נאמר, למשל, זו של משה כחלון) הוא טרנד שבהחלט עשוי להצדיק העדפה של הקמת קואליציה חלופית בכנסת הזו. אחרת, הדתיים עוד עלולים למצוא עצמם נוכח גוש מפלגות חילוניות בדמות ישראל-ביתנו, מפלגת-כחלון, יש-עתיד והעבודה יחד עם שרידי קדימה והתנועה (אם יהיו כאלה), כשהגוש הזה מסוגל לפתות בכוחו את הבית היהודי (שהרי, בשורה התחתונה, לא רק יש עתיד מתמודדת ראש-בראש עם יהדות התורה וש"ס. במשולש יהדות-התורה, ש"ס, הבית-היהודי יש קונפליקטים לא פחות מאשר שותפות אינטרסים). 

אבל לא רק המפלגות הדתיות צריכות להתלבט ולחשוש. הפרסום על נסיונות גישוש עם חברים מיש עתיד, במטרה להביא להתפרקות הסיעה והקמת קואליציה חלופית מלמדת שיש גם בליכוד עצמו החוששים מהדרך שבה תתפתח דינמיקת הבחירות. ולא בכדי. אין בליכוד, כרגע, דמויות חדשות ומרעננות. כשזוכרים שציבור הבוחרים הוא ציבור קפיטליסטי, שבוי בטרנדים וברדיפה אחרי מותגים ומהרהרים במותגים שיש לליכוד כרגע להציע בהחלט אפשר להבין חששות של חלק מחברי הליכוד. וכשאלה זוכרים שנתניהו עוד ירצה לשריין שריונים כדי לנסות ולהביא מותגים חדשים, אפשר להבין למה בתוך הליכוד עצמו יש לא מעטים שיעדיפו את נוחותה של הכנסת ה-19, על פני סכנותיה של הכנסת ה-20. 

אז לא עדיפה בכל זאת קואליציה חדשה על פני בחירות? 

תלוי בשאלה מה יש להרוויח, נכון? שאלה שמחזירה אותנו אל אביגדור ליברמן, האיש שלכאורה מחזיק כיום בעמדה שאין מנוס מבחירות לאור התפרקות הקואליציה הנוכחית. לאן הולך אביגדור ליברמן? האם ייתכן שבעצם הוא האיש שהפוטש שלו איים על נתניהו כפי שהציע פעם מנחם בן ? (הציע, וחזר בו, כשהחליט שנתניהו וליברמן מבקשים יחד לאמץ את יוזמת השלום הסעודית). אביגדור ליברמן נהנה מחירות פעולה שכמותה לא היתה לו כבר יותר מעשור, מאז התחיל פסטיבל החשדות הפליליים כנגדו (שהתפוגגו בלא כלום בהותירם תחושה של רדיפה פוליטית). מה חושב ליברמן על העתיד הצפוי למפלגתו? האם ייתכן שהוא משוכנע בכך שדווקא ישראל ביתנו תדע להפיק את עיקר התועלת מנפילתה הצפויה של יש עתיד? האם הוא חושב שמפלגתו תהיה הגדולה ביותר בכנסת העשרים? 

נזכיר שהכנסת התשע-עשרה הושבעה ב-5 בפברואר 2013. אם אכן תתפזר הכנסת כפי שמסתמן , הבחירות יהיו ב-17/3/2015. אם לעומת זאת נתניהו יצליח להקים קואליציה חלופית בכנסת הזו, והיא תתגלה כקואליציה יציבה, היא תוכל להחזיק מעמד עד נובמבר 2017 (מועד הבחירות המתוכנן לכנסת העשרים). 

הבחירה בין שתי החלופות היא לא פשוטה כמובן. קואליציית ימין-דתיים בכנסת הזו תישען על רוב קטן יחסית, ונתניהו יידרש לסמוך על נפתלי בנט ואביגדור ליברמן וסיעותיהם. בכנסת הבאה, בלעדי השניים האלה, תהיה לו קואליציה רק אם יידע להגיע אל מפלגות כמו זו של משה כחלון, מפלגת העבודה, או מה שיישאר מיש עתיד. 

שאלה נוספת היא האם אכן המגמות המבשרות על התחזקותה של הבית היהודי לא יביאו, ביום הבחירות לכך שתהיה לנו מפלגת ימין דומיננטית חדשה, במקומה של הליכוד ? 

וכמובן, שאחרי כל אלה, כדאי להיזכר בבחינתן של שאלות חשובות אחרות - 
האם ייתכן שיאיר לפיד וחבריו יצליחו למנוע את התרסקותה של יש עתיד? האם הם יצליחו להציג את העבודה הטובה שעשו ולשכנע את הבוחרים להמשיך ולתת בהם אמון, כנגד כל עמלו התקשורתי (הלא מבוטל)של ראש הממשלה ? 

כיצד תראה הכנסת עם אחוז החסימה המוגבה ביום שאחרי? האם האיחוד הצפוי של המפלגות הערביות עשוי להביא לכך שלראשונה נראה בכנסת מפלגה ערבית מאוחדת עם יותר מעשרה מנדטים? אולי איחוד כזה יצליח להביא את כל אזרחי ישראל הערבים אל הקלפי, ולהביא למפלגה ערבית המשקפת באמת את אחוז אזרחי ישראל הערבים מקרב האוכלוסיה? מפלגה של יותר משמונה עשרה מנדטים? אם כן, האם תוכל מפלגה כזו להחזיק מעמד ולפעול יחד למרות ריבוי הקולות השונים בתוכה? 

ואם לא יידעו המפלגות הערביות להתאחד, מי יהיו המפלגות שייהנו מהמצב הזה? האם דווקא מפלגות השמאל, שייהנו לראשונה מתמיכה גדולה יותר של הציבור הערבי (למשל זו שתזכה בנציגותו  של זוהיר בהלול) ? או שמא במצב של התנכרות גדולה של הציבור הערבי על רקע פיצול המפלגות, דווקא מפלגות הימין היהודית הן אלה שיגדלו על חשבון הציבור הערבי הלא מיוצג? 

בשורה התחתונה, נראה שרוב הפרשנויות נוטות להתכנס להסכמה אחת - הבחירות הקרובות הן בעצם בחירות על ראשות הממשלה, יותר מאשר על כל שאלה אחרת. בשמאל מתחילה להתגבש הסכמה סביב נוסחת רק-לא-נתניהו. נראה שגם במרכז מתחיל להיווצר קונצנזוס שכזה. סביר להניח שבימין נראה את הבית היהודי מתייצבת מאחורי נתניהו. מה שמבשר כמה דמויות מפתח סביב השאלה כיצד יוכרעו הבחירות הקרובות, מעבר לשאלה המסורתית בדבר העדפתן של ש"ס ויהדות התורה (תשובה שמסתמנת, כרגיל, כפרגמטית): מה יאמר ליברמן? מה יאמר כחלון ? 

נוכח התמונה ההולכת ומסתמנת, מודגשת יותר ויותר השאלה במה הולך לבחור בנימין נתניהו ? האם יונחה על בסיס פחדי ההווה או פחדי העתיד ? 

אני נוטה להמר על בחירה של נתניהו שתעדיף את הציפור אשר בידו. ביום שני נדע. 

4.12.2014

אז היה או לא היה פוטש?


האם אכן היה נסיון פוטש? 
לכל מי שלא היה מרוכז, במהלך נובמבר התפרסמו שמועות על מגעים שתכליתם החלפת-הקואליציה. למשל: 

איכשהוא, עיקר המעורבים במגעים האלה היו בכלל חברי-כנסת מטעם מפלגת העבודה, ובכל זאת בנימין נתניהו הגיע למסקנה ההחלטית שמדובר ביוזמה מטעמו של יאיר לפיד. אקדח מעשן, ככל הידוע לי, מעולם לא נמצא, אבל נתניהו ידוע כפוליטיקאי חשדן על גבול הפרנואידיות. ובהתחשב בכך שהיוזמה הגיעה בדיוק בזמן שבו הקואליציה הגיעה לשלב ההתפוררות של אמצע-הקדנציה כשהתעקשות של כל צד על הדברים החשובים לו הביאו לכך שהצדדים "טיפסו גבוה מדי" ולא מצאו את הסולם שיאפשר לכולם לרדת בשקט, אפשר בהחלט להבין אותו. כמובן, מצבים כאלה תמיד גורמים לך להיזכר שהאדם שייטה לחשוד באחרים הוא אותו האדם שהיה פועל באופן הנחשד בעצמו, אבל זו - בדיוק כמו החרדה של ביבי - איננה הסקה רציונלית, אלא ספקולציה. 

את זה שביבי הוא אדם חרד אנחנו זוכרים עוד מההתנהלות הכוללת שלו סביב הגרעין של איראן. אם אכן היה נסיון פוטש, היינו שומעים עדויות של ממש לעניין הזה מצד המעורבים. אביגדור ליברמן, למשל. אמירות ברורות שתכליתן להבהיר מי נגד מי. 

איפה הן העדויות האלה? למה היחידים שמעידים הם אותם האנשים שביבי שולט בהם או שרואים את עתידם קשור לביבי? 

ומעבר לכל זה - קצת שכל ישר. האומנם אדם חרד כביבי היה הולך לבחירות במצב הנוכחי בגלל פוטש? הרי הוא יכול היה (ועדיין יכול) להכניס לקואליציה את ש"ס ויהדות התורה, להעיף את יש עתיד והתנועה, ולחיות עם קואליציה חדשה, קטנה יותר אבל ממושמעת מאוד - לשארית הכנסת הנוכחית. 



2.12.2014

האסטרטגיה של ביבי

אין לי כל-כך זמן כרגע להרחיב מה לדעתי קורה כרגע (הפוסט הזה עוד בוא יבוא) אבל בקיצור נמרץ - 

במסיבת העיתונאים הערב, ביבי יאשים את לפיד בהכל
ואז הוא יישב בצד ויחכה בסבלנות, עם סוקרים ואנשים, 
כדי להבין - 
האם המהלך הצליח, ויש עתיד עם לפיד אכן מתרסקת
או שמא הציבור לא קונה את הספין. 

ואם אכן הציבור לא יקנה את הספין,
גם אחרי שהחוק לפיזור הכנסת יעבור בקריאה ראשונה, 
גם לביבי, וגם לחרדים יהיה אינטרס משותף: לא ללכת לבחירות שיגדילו את כוחה של יש עתיד. 
ואז, כל מה שהם צריכים לעשות, הוא להקים קואליציה חדשה. 
בלי יש עתיד. בלי התנועה. 
עם החרדים וכנראה גם עם קדימה. 
ועם קואליציה של 63 חברי כנסת ממושמעים, להמשיך כל הדרך אל השקיעה.