הן בעצם קריאת-תגר ליהודים.
קריאה שצריכה להיענות בתשובה מאוחדת, בסיסית ואחת.
הר הבית הוא שלנו.
הר הבית בידינו.
אבל אנחנו הציונים, בניגוד לאחרים, יודעים לכבד את האחר,
ולמרות שהר הבית הוא שלנו, למרות שהוא בידינו, אנחנו מכבדים את חופש הפולחן של האחרים.
ובלבד - שחופש הפולחן שלנו יזכה לכבוד זהה.
קשה להאמין עד כמה יפות לעניין המילים המיוחסות לשמעון המקבי בספר מכבים א', ט"ו: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת - השיבונו את נחלת אבותינו".
את המשפט הזה צריכים לאמר ראש ממשלתנו, ראש האופוזיציה ונשיא המדינה שלנו,
כשהם ניצבים על הר הבית, לעיני כל העולם כולו.
כי בעניין הזה כשלון הפוליטיקאים הישראלים גדול. לא רק של אלה מהימין אלא של כלל המחנה.
כבר שנים שאיננו שומעים את הפוליטיקאים היהודים עומדים ואומרים את שני חלקיה של האמת הפשוטה:
1. אנחנו מוכנים לחלוק בארץ ישראל עם הפלסטינים בגלל רצוננו בשלום.
2. אבל רצוננו בשלום איננו מערער כהוא זה ברצוננו בארצנו.
הרי יש סיבה בסיסית בגללה אנחנו כאן בציון - זכות היסטורית על ארץ ישראל כולה.
הזכות ההיסטורית הזו נולדה יותר מ-1,500 שנה לפני שנולד הנביא מוחמד.
הזכות ההיסטורית תמשיך ותעמוד לנו הרבה אחרי שהאיסלמיסט הקיצוני האחרון יניח את חרבו ויבין שהדרך היחידה לנהל ויכוח דתי היא בדרך הדיאלוג.
הבעיה שלנו היא שזחאלקה ניסה לנהל מונולוג.
עכשיו עלינו להשיב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה